: ספר המשך 2



הקודם  הבא 

מה שהעיר עוד מעכ"ג מחותני שליט"א לחקור בסי' תמ"ח ס"ג דקיי"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אונס מה יהא אם הקדיש אדם חמץ לפני הפסח ואחר הפסח שאל עליו דקיי"ל חכם עוקר הנדר מעיקרו אם נאסר החמץ אחר שנתברר שלא הי' של גבוה למפרע והו"ל עכ"פ כשוגג או אונס דנאסר או דילמא כיון דנתייאש הימנו בשעת איסורו היינו בזמנו הו"ל כהפקר עכל"ה והיא חקירה מושכלת נאה וראוי למי שאמרה:

ומה שנלפענ"ד דתנן התם פסחים מ"ו כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ב"ב אומר תטיל בצונן וכו' ובגמ' שם לימא בטה"נ קמפלגי דר"א סבר טה"נ ממון ורבי יהושע סבר טה"נ אינה ממון לא דכ"ע סברי טה"נ אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי איתשל עלי' ממוניה הוא ור"י סבר לא אמרינן הואיל ופרש"י ר"א סבר עבר עליה משום הואיל ואי בעי מיתשל עלה והדרה לטיבלה ודידיה הוא דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו הלכך ממוניה הוא ועבר עלה וכו' ובתוס' שם ד"ה הואיל הקשו תימה להרשב"א כו' ועוד דאמר לעיל (ה' ע"ב) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשוב כשלו הואיל אי בעי מיתשל עליה ותי' ר"י דשאני הני דכתיב בהו לה' אע"ג דאי בעי מיתשל עלה חשבם הכתוב כשל גבוה (ועיין שם בהגהות הרב בצלאל ביאור דברי התוס') ועוד תי' ר"י היכא דאתא הקדש ליד גזבר לא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה והואיל אי בעי פריק נמי לא אמרינן כו' ע"ש:

ולכאורה נראה דתלוי בהני טעמי דלתי' הראשון דשאני חלה משאר הקדש ולא אמרינן הואיל בהקדש כמו בחלה דכתיב בהו לה' ולכן אמרינן ולא של אחרים ושל גבוה ולא עבר אב"י וב"י בדידן נמי כיון דבשעת איסור לא הי' שלו ולא עבר עליו א"כ לאחר הפסח שאיתשל על ההקדש אתי שפיר חקירתו אי נאסר החמץ למפרע. אבל לתי' הב' פשוט דאפילו הקדיש ולא שאל נמי עובר אב"י וב"י ומ"ש שאל או לא שאל. והראב"ד פסחים הנ"ל בהשגותיו על בעה"מ תי' קושית התוס' דחמץ של הקדש דפטר ביה רחמנא מיירי בהקדש של אחרים ולא אמרינן הואיל אי בעי פריק ליה דאין פודין את הקדשים לאיבוד ובהקדש של עצמו איכא למימר הכי נמי דעבר עליה בב"י וב"י וכ"פ המאירי ומהר"ם חלואה כגהראב"ד דמיירי בהקדש של אחרים, ונראה דהאי אחרים פי' שהוא הגזבר או כעין הגזבר דאל"כ אכתי הני אחרים יכולים לישאל על ההקדש ונמצא עבר על ב"י וב"י ונאסר החמץ בהנאה וגם מאי קאמר דלא אמרינן ביה אי בעי פריק לה שאין פודין את הקדשים לאיבוד הא הני קדשים ממילא נאסרו כיון שהאחרים יכולין לישאל וע"כ הני אחרים מיירי גיזבר או אחרים נתנו לו הקדש זה במתנה וקרי ליה הקדש של אחרים לפי שאחרים הקדישוהו ונתנוהו לו במתנה דהוה כבר ליד גזבר. עכ"פ רש"י ותוס' לחד תירוצא והמאירי ומהר"ם חלואה ועוד ס"ל דאמרינן הואיל גם בהקדש ומקיימו בפסח עובר על ב"י וב"י:

וקצת יש לעיין לשיטת הר"א ממיץ הובא ברא"ש נדרים נ"ט דהא דבא ליד גזבר אינו יכול לשאול עליו היינו שהגזבר או הכהן אינו יכול לשאול עליו דהם לא הוי הבעלים של ההקדש לשאול עליו אבל הבעלים שהקדישוהו יכולים לישאל עליו אפילו לאחר שבא ליד גזבר או ליד כהן ע"ש ובחי' הארכתי תקשה הכא דא"כ של הקדש לעולם אפשר לאיתשולי עליה והדרה קושית התוס' באיזה קדשים אמרינן אתה רואה של גבוה, וצ"ל דהר"א יפרש כתי' הראשון של תוס', או יאמר כפי מה שפי' הרא"ש שם לפי' הרא"ם שם למה הו"ל דבר שאין לו מתירין אע"ג דיכול לישאל עלי' לעולם דלא שכיח כלל שישאל עליה אבל כל זמן שהוא ביד ישראל זימנין דל"ל תבואה לאכול ומתשיל עלה ומתקין לה ואכיל לה ע"כ וא"כ י"ל דהכ"נ סוף סוף כיון דלא שכיח ממילא לא אמרינן הואיל ואינו עובר לשיטתו ג"כ לאחר שבא ליד גזבר או ליד אחרים:

ובש"ע א"ח סי' תנ"ז ס"ס כתב הלש עיסה ביו"ט של פסח לא יקרא לה שם לחלה עד שתאפה כו' שאם יניחנה כך תחמץ ע"כ וכתב המג"א סק"ה שם ואע"ג דהקדש הוא ואינו שלו עובר בב"י ובל ימצא הואיל ואי בעי מתשל עליה והוי חולין, ומדכתב סתמא ואע"ג דהקדש הוא משמע דלא מחלק בין הקדש לחלה ועיין פמ"ג שם. ועיין רשב"ם ב"ב ז' למ"ד נשאלין על ההקדש וה"ה תרומה ומעשרות משמע דבחדא מחתא מחתינהו ולא מחלק בין חלה להקדש וכתי' ב' של תוס':

איברא דחזיתי לקדוש אחד מדבר התי"ט פ"ג דפסחים מ"ג שהאריך הרבה להקשות אדברי הרע"ב שהרי ר"א מתלמידי שמאי הוא וס"ל דאין שאלה להקדש (ריש פ"ו דערכין) דהקדש בטעות שמיה הקדש וא"כ מעיקרא לא קשיא לר"א קושית התוס' מהקדש דנימא הואיל ומש"ה נראה דדחה רש"י בדף מ"ח גירסא זו דהואיל אי בעי מיתשל אלא דדחיקא לי' מה שפי' רש"י כאן בדף מ"ו אדברי ר' אליעזר דס"ל הואיל דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לשאול לחכם והתי"ט דחק עצמו מאד לישב ע"ש, ולפ"ז לכאורה ליכא ראי' מחלה להקדש, האמנם כבר תמהו על התי"ט ז"ל עיין בתוס' חדשים שם מהגאון מהר"ש אמשטרדאם דאכתי אפילו נימא דר"א לטעמי' דס"ל דאין נשאלין על ההקדש אנן מה תיהוי עלן דקיי"ל כר"א בדין דמתניתין וגם קיי"ל דנשאלין על ההקדש א"כ תקשה עכ"פ לדידן הא דקיי"ל אתה רואה של גבוה כיון דאי בעי מיתשל עליה וע"כ צריכין אנו לתי' של התוס' בזה:

והן בקודש חזיתי בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ס"ב שכבר הקשה כתי"ט וז"ל ואי קשיא לך דר"א אדר"א מתרומה לקדשים דהוא סבר כב"ש עירובין כ"ג אין נשאלין על ההקדשות דהקדש טעות הקדש ובחלה בפסח פסחים מ"ח סבר אי בעי מיתשל עלה לאו קושיא היא דשאני הקדש דבי גזא דרחמנא יתיב כמו שאמרת ולפיכך סברי ב"ש שאין נשאלין עליו והיא דעתך שהקשית בשיטת ב"ש ואינה משנה דבי גזא דרחמנא הוא כל אימת שלא איתשל עליה וחלה ממון בעלים הוא דאי בעי יהיב לה לבן בתו כהן לפיכך אי בעי מתשיל אפילו לב"ש ע"ש. הנה דכבר הרגיש בקושית התי"ט הנ"ל ושני לה דלדידן מיהא דל"ל כב"ש בהקדש נמי אמרינן הואיל וצ"ע ארבינו הגדול התי"ט ז"ל:

ומכאן צל"ע מה שראיתי בשד"ח מער' חו"מ סי' ח' אות ע"ח באיש אחד שהקדיש עשרים ככר קמח מדגן לתתה לעני מיוחד בתורת נדבה שאמר הרי זה לפלוני עני אבל אכתי לא מסר הקמח להעני וגם לא הודיעו כלל מזה ושכח הנודב למכרו קודם הפסח ונשאל הגאון מבאטישאן בס' חיים של שלום סי' ח"ן מה משפט הקמח ובתשו' האריך אי שומר של הקדש פטור אף מפשיעה והעלה כיון דלכ"ע בנדבה שאומר הרי זו אין עליו אחריות אף אחריות דפשיעה א"כ בעה"ב זה שהקדיש הקמח לא עבר אבל יראה והעני המקבל שהקדישו לשמו פשיטא שלא עבר חדא הגם דאמרינן בצדקה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ העני חשוב כאונס שלא ידע קודם הפסח שיש לו חמץ ודעת התשב"ץ סי' קצ"ט דלא קניס ר"ש באונס ואפילו לדעת הרמב"ם בש"ע א"ח סי' תמ"ח דגם באונס קניס הרי מסתמא העני המקבל ביטל בכל חמירא דאית לי', ושוב מספקא לי' אמירה לגבוה עושהו כשלו ממש ועוד עמד לבאר לפ"מ דקיי"ל בנודר לצדקה אפילו לעני מיוחד יכול להתיר נדרו כ"ז שהוא בידו כביו"ד סי' רכ"ח ובי"ש סי' נ"א סקי"א וכיון דמהני שאלה יעבור בב"י כחלה בסי' תנ"ז ותלה אותה במחלוקת בין הרמב"ם והתוס' אי מהני שאלה בהקדש ע"י חרטה בלבד או בעי פתח ודעת התוס' ערכין כ"ג דסגי בחרטה עיין מחנ"א הל' צדקה אבל הרמב"ם ס"ל דבעי פתח וחרטה ולדידיה ליכא למימר הואיל ובעי מיתשל ע"ש מה שהאריך:

ולי העני נסתמו מעינותיו ולא זכיתי להבין דבריו חדא דנדרי צדקה קיל מנדרי הקדש לענין שאלה ואפילו אמרינן בנדרי הקדש ל"ל הואיל בנדרי צדקה שפיר יש לומר הואיל כחלה ותרומה ועיין שו"ת מהר"ל בן חביב סי' ד' ושו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' ט"ו שנשאלין על הקדש עניים ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ס"ב צדקה קיל מהקדש דבהקדש לעניים דהיינו צדקה איכא למ"ד דאפילו בחרטה לחוד נשאלין עליו ובהקדש בעי פתח וחרטה ועיין יו"ד סי' רנ"ח ולא מיבעיא לדעת הרא"ש שהוא הי"א ברמ"א שם דאם לא הוציא בפיו בצדקה אינו כלום ולא דמי להקדש דבנדיב לב עולות אלא אפילו לדעה קמייתא שם שאם חשב בלבו ליתן לצדקה מחייב לקיים מחשבתו ועיין חו"מ סי' רי"ב, ומחלקותם נראה בפי' הא שמעתתא דפ' שור שנגח דההוא גברא דתקע לחברי' אתא לקמי' דרבי אמי אמר כו' אמר ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא ליתבי' לעניים כו' א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ועיין רי"ף שם והבעה"מ הביא תשו' רב האי גאון דנראה דס"ל דאין על האומר דין הקדש והרשב"א בתשובה סי' תקס"ג כתב בפשיטות דבהקדש עניים לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועיין שו"ת הראנ"ח סי' ק"ז ובשו"ת הרדב"ז סי' ס"ז כתב שכל גדולי עולם חלקו על הרשב"א. ודעת הרא"ש בתשובה כלל י"ג סי' א' דצדקה של האידנא וכל הקדש שלנו חולין הן שאין עתה הקדש לבה"ב אלא צדקה ואם הוציא בשפתיו חייב משום נדר וכ"כ עוד בתשובה י"ז כלל הנ"ל ובספרי משנה הלכות ח"ד סי' קכ"ג הארכתי קצת בזה עכ"פ נראה פשוט דכה"ג ודאי החמץ ראוי ונאסר לא מיבעיא לדעת הרשב"א ודעימי' אלא אפילו לדעת שאר הפוסקים הרי עכ"פ כיון דמצי מיתשל עליהו שפיר הוי שלו ועובר אפילו בב"י וב"י וכמו בהקדש וכ"ש הוא מהקדש:

איברא דשאלה זו מפורשת באוצר הגאונים (לוין) פסחים דף ו' וז"ל וששאלת ראובן נתן מטמון שעורים לעניים קודם הפסח ובאו הגשמים ונכנסו המים במטמון והגיעו בשעורים והי' לו אונס ולא יכול למכרו קודם הפסח לאחר שעבר הפסח הוציאו אותו מהו שימכור ויתן דמיו לעניים כו' ויש מי שאומר שחשוב כמו של הקדש ולכן אין חייב לבערו מ"ט הקדש מבדל בדילי מיני' ילמדנו אדונינו מה דינו חייבין עתה לבערו או לא. כך ראינו כי האומרים כי זה חשוב כשל גבוה כו' שלא כדין ושלא כהוגן אמרו מפני שהצדקה הנתונה לעניים לאו לגבוה הוא ולא דמיא לשל גבוה ומה שאמרו מיבדל בדילי מיני' אינשי לאו הכין הוא משום דהקדש גופי' איסורא הוא מעיקרא ובדילי מיניה מפני שהוא אסור לפיכך המוצאו ביו"ט אין צריך לכסות עליו כלי כו' עכשיו שעבר הפסח על אלו השעורים של עניים מאי איכפת לן אי הוה בדילי מיניה וכ"ש כי זה של עניים לא בדילי מיניה אינשי ולאו הקדש ולאו גבוה הוא ואינו אסור לאדם ובימי הפסח האי אסור ועכשיו שעבר עליו הפסח יש לו בדיקה אם הי' כתורת חמץ בפסח אסור הוא אפילו בהנאה ואם לאו מותר ע"ש:

הנה חידש לן הגאון נקודה נפלאה לחלק בין חמץ של הקדש שהחמץ בעצמו אסור לכל אדם, דהקדש גופי' איסורו הוא לכל, אבל צדקה אינו אסור לאדם ומותר לאכלו אלא שנדבו ליתן לעני או לעניים ואין לזה דין איסור של הקדש שהרי החמץ היתר הוא ואינו של גבוה אלא רוצה ליתנו לעני והנדר אינו עושהו כשל עני אלא הרי הוא של המנדב ושפיר עובר עליו אב"י ונאסר בהנאה וא"כ עכ"פ ממ"נ בצדקה עובר אב"י ונאסר כנלפענ"ד:

וביום ז' דפסח בקר אצלי ח"א מטאראנטא ואמר לי בשם הגר"ח הלוי מבריסק זצ"ל שיצא לחדש ולחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים ובקדושת הגוף כל שהקדיש יצא מרשות בעלים לרשות שאין עליו בעלים ועיינתי בחי' הגר"ח (סטענסיל) דף רט"ז שכתב נגח ואח"כ הקדיש דפטור אין לומר משום דבהקדש יש פטור רעהו ולא של הקדש דזה הוא פטור של הקדש והכא המחייב הוא בעליו שמקודם והדיוט הוא ורעהו קרינן ביה אלא משום דיצא השור לרשות שאין עליו בעלים וכנגח ואח"כ הפקיר דמי דהקדש הוא כשור שאין עליו בעלים, ובאמת צ"ע מה צריך מיעוט רעהו ולא של הקדש שהרי בהקדש אין שם בעלים שיתחייב בנזקין. וצ"ל דלולי המיעוט הי' על הגזבר דין בעלים והיינו מדין שומר להתחייב בנזקין וע"ז צריך המיעוט דשור זה נתמעט מדין נזקין ע"כ:

ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דנראה דס"ל דהקדש לאחר שהקדישו יצא מרשות בעלים ונכנס לרשות שאין עליו בעלים והיינו בי גזא דרחמנא וס"ל כמסירתו להדיוט ממש האמנם לפמ"ש מדברי התוס' ושאר פוסקים דאזלי בשיטתייהו מבואר דהקדש לא יצא מרשות בעלים כלל עד שלא נתנה לגזבר ואפילו עובר בב"י וב"י אלא לענין איסור הוא דנאסר אבל לענין בעלות עדיין הוא ברשות בעלים הראשונים ולכן בידם לשאול עליו ולא אחרים ולא הגזבר. ובר מן דין עוד מותבינן לי' תיובתא מגמ' ב"ק ע"ו ע"א אהא דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה מקשינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ומשנינן התם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון הכא מעיקרא תורא דראובן ועכשיו תורא דראובן אלמא דלאחר שהקדיש לא יצא מרשות ראובן כלל אלא מקרי תורא דראובן ולא אמרינן יצא לרשות הקדש אלא איסורא בעלמא הוא דרביע עליה וכי איתשל פקע ליה איסורי' וא"כ דברי הגאון ז"ל צ"ע, ואין לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים בזה וכן ראיתי מפורש בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ס"ב הנ"ל שהשואל רצה לחלק בין קדושת דמים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כאלו מטא ליד גזבר דמיא ולא בקדושת הגוף והרמ"ע ז"ל כתב עליו דהא ודאי ליתא וכבר ביארו בן חביב והביא ראי' מפ' מרובה ב"ק הנ"ל דבנגח ואח"כ הקדיש מעיקרא תורא דראובן ועכשיו תורא דראובן אלמא איסורא בעלמא הוא דרביע עלי' וכי איתשל פקע איסורי' ודעדיפא מיני' משמע לי' התם דאפילו היכא דלא מצי מיתשל כגון שמכרו לשמים ע"י תמורה או שמסרו לגזבר או לבדק הבית אקדשיה פטור מתשלומי דו"ה מההוא טעמא דהשתא נמי תורא דראובן מקרי עד שיקרב או עד שימכרוהו גזבר ואין צורך להאריך בזה עכל"ק ע"ש. והנה הוא סתירה מפורשת לכאורה לדברי הגר"ח זצלה"ה:

ומכאן נראה לפענ"ד להסביר דברי תוס' מנחות ע"א ע"ב ד"ה ומתירין ותוס' תמורה כ"ז ע"ב ד"ה לא אמרו שכתבו דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ לא אמרו אלא בבעלים דאין סברא שיוכל לפדות הקדש חבירו שוה מנה על פרוטה ויקחנו לעצמו והדברים מפליאים מאי הקדש חבירו הוא והלא כיון שהקדיש יצא מרשות בעלים ובי גזא דרחמנא הוא ולמה קרי ליה הקדש חבירו ויקחנו לעצמו והט"א מגילה כ"ג באבני שהם ביאר משום דבעלים כיון דבידם ליתשל על ההקדש לכך יכולין לפדותו בשו"פ משא"כ אחר ולכן בבא ליד גזבר דגם בעלים אין יכולין לשאול תו אינו פודה בשו"פ. והדברים אכתי צריכים ביאור דמאי נפ"מ אי יכול ליתשל והרי התם נעקר הדבר למפרע אבל כל שלא איתשל הרי של הקדש הוא ומ"ש הוא או אחר, אמנם לפמ"ש אתי שפיר מאד דהקדש כל זמן שלא יצא מרשות בעלים המקדישים אכתי שלו הוא ותורא דראובן הוא ואיסורא הוא דרביע עליה ושפיר קאמרי התוס' דאין סברא שיוכל לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שו"פ ויקחנו לעצמו, ועיין רש"י ערכין כ"ט בזה"ז דליכא בית וליכא פסידא אלא איסורא הוא דרביע עלייהו אפילו לכתחלה נמי ע"כ ועיין מש"כ כק"ז מרן בבי"ש א"ח סי' רכ"ז דא"צ ליתן כלל שיווי הממון בהקדש שוה מנה כ"ז שהוא ביד בעלים דהממון שלו הוא רק לסלק שם איסור ממנו וזה די בפרוטה אבל שאין הממון שלהם צריכין ליתן דוקא כל המנה ומחלק בין היכא דהחילול עושה לו קנין בגוף הממון אז אין שו"פ קונה מאה מנה אבל היכא דהממון שלו הוא והחילול בא רק להפקיע איסור הקדש שפיר מחלל בשו"פ ובחי' הארכתי בזה בס"ד:

ובמה שכתבנו יש לישב קושית הראב"ד בהשגות פסחים הנ"ל על בעה"מ שהקשה ואי הקדש של אחרים הוא נימא כיון דאי בעי פריק ליה ממוני' הוא ותי' דבהקדש של אחרים איכא למימר דלא אמרינן אי בעי פריק לה שאין פודין את ההקדש לאיבוד ע"ש ולהנ"ל י"ל פשוט דהקדש של אחרים לא אמרינן אי בעי פריק לה דדוקא בהקדש של עצמו שלא יצא עדיין מרשותו הוא דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל דהממון שלו הוא והשאלה רק על האיסור אבל אי בעי פריק לה לא אמרינן דהו"ל כמו שלא אמרינן אי בעי קני חמצו של נכרי ובאמת נראה דזה הוא סברת התוס' שם מ"ו ע"ב שכתבו והואיל אי בעי פריק לה נמי לא אמרינן דאם כן הי' קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני ליה. והטעם נראה פשוט דהואיל אי בעי מיתשל שאינו עושה קנין בממון אלא שואל באיסור שפיר מהני שאלה והוה שלו אבל לפדות שבעי קנין כה"ג לא אמרינן הואיל ועיין טל תורה פסחים הנ"ל מה שכתב כעין זה בדברי התוס' ולפענ"ד כמ"ש:

וכרגע נפל מילתא במחשבתי לפמ"ש הרשב"א והר"ן נדרים פ"ה באוסר הנאה על פירות ויכולין אחרים ליטול אותן בע"כ ואח"כ שאל על הנדר דעת הרשב"א דהפירות חוזרין ודעת הר"ן שם דהשאלה לא מהני אלא על האיסור שבו והאיסור הלך לו ע"י השאלה אבל קנין ממונו של זה לא בטל ע"י השאלה והדברים עתיקים והנראה לכאורה דדא היא מחלוקת הרשב"א והר"ן אי מהני שאלה גם על הממון דלהר"ן לא מהני רק על האיסור ולהרשב"א מהני על הכל וי"ל עכ"פ נראה דהשאלה לא מהני רק על האיסור וא"כ הואיל נמי הוא רק על האיסור אבל כל זמן שההקדש ברשות בעלים הרי הוא ממון שלו וכנ"ל:

והיות כי כבר נמשך יותר ממה שרציתי והגם שנשאר עוד קצת במחשבתי מ"מ אמרתי לקצר. מחותנו המכבדו ומוקירו כערכו הרם דושכ"ג בכל עת קשור באהבתו בלב ונפש,

מנשה הקטן

אגרת י"א

בענין המקדש חייבי לאוין אמאי לוקה הא הו"ל התראת ספק

מוצש"ק לסדר וברך לו אשיבנה התש"מ, בנ"י יצו"א

מע"כ מחותני הרהגה"צ המפורסם, ג"א, פרי עץ הדר, מזה בן מזה, בעל תריסין, אין גומרין עליו את ההלל, כו' כג"ת מוה"ר פנחס מנחם אלתר שליט"א, ר"מ דישיבת שפת אמת.

אחדשכ"ג בידידות נאמנה.

מכתבו היקר קבלתי ושמחתי לקראתו וכנראה שאין להכחיש דברי חז"ל הרוצה לאבד מעותיו, ופעם אמרתי דמהאי טעמא רב אשי הכניס מטתו בבית המדרש דכיון דהרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים והתינח יחיד עושה בשלו מה שרוצה אבל העוסק בממון שאינו שלו וכ"ש גזבר של הקדש א"א לו לאבד מעות הקדש והאיך יעשה לכן הכניס מטתו בבית המדרש שלא יהי' בכלל שוכר פועלים ואינו עומד עמהם:

ורק הערה אחת מה שראיתי בחי' הרי"ם גיטין ל"ג (דף קמ"ג מדפי הספר) אופן ג' שהקשה אתי' התוס' דלכך לא הוי הת"ס משום דרוב אנשים אין מגרשין נשותיהם כו' וכתב המהרש"א ז"ל דבנזיר לא שייך שום רוב או חזקה דאמרינן ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה, ותמה ממקדש חייבי לאוין אמאי לוקה בקידש הא הו"ל הת"ס שמא ישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני ב' ויפקעו הקידושין וא"ל כתי' התוס' דרוב אין מבטלין גט כשמגרשין ז"א דהכא חייב מלקות כמו התם גבי נזיר דלא מהני הרוב כו' ע"ש, ולפענ"ד יש לעיין קצת דשאני חייבי לאוין דיצרו תקפו וכמ"ש בגמ' בכורות מ"ה-מ"ו מ"ש הכא דסגי בקבלה ומ"ש התם דמדרינן ליה ומשני התם יצרו תקפו ועיין רגמ"ה שם יצרו תקפו דנשאה ואי לא מדיר ודאי לא יגרש וא"כ י"ל עוד דבשלמא בנזיר כשנודר בנזיר שפיר נזיר אבל בנושא חייבי לאוין הרי בעת קידושין ונישואין כבר החליט לישא חייבי לאוין ויצרו תקפו ועד דלא ילקה לא יגרשה וע"ד שכתב הרמב"ם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכופין היינו בשוטים דאז יכפה יצרו ויניחנו אבל קודם המלקות לא יניחנו ושפיר יש לחלק בין נזיר לחייבי לאוין, וצ"ע:

מחותנו ידי"נ בלב ונפש,

מנשה הקטן

אגרת י"ב

משקפיים שנהיים כהים נגד אור השמש אי יש בזה משום חשש צביעה בשבת

בה"י, א' שלח תש"ם לפ"ק פעיה"ק ירושלים תובב"א

למע"כ מחותני הגאון המפורסם לשבח ולתהלה ר"מ ישיבת בית שערים ואבד"ק קהלת אונגוואר ברוקלין, הגר"מ קליין שליט"א.

אחד"ש מעכת"ר בידידות ובכבוד הראוי.

יישר כוחכם בעבור תשובתכם בהלכה, אי"ה עוד אכתוב לכם. את הד"ש למעכ"ק מרן אחי אדמו"ר שליט"א מסרתי, וביקשני למסור יישר כח למעכת"ר שליט"א:

כעת נתעורר אצלי שאלה בהלכה למעשה. ישנם כעת משקפיים (לענ"ס, ברילע"ן בלע"ז) אשר הם אָפטיש למראה למי שצריך לראות במשקפיים, והם גם טובים נגד השמש, דהיינו כשעומדים מול השמש הם נהיים כהים (טונק"ל), וכאשר הם לא נגד השמש כגון בבית או תחת צל הם נהיים שוב לבנים כמו זכוכית, וקוראים להם פאָטאָ לענ"ס, האם מותר לצאת בהם בשבת, בגלל חשש צביעה:

ולכאורה כיון דאינו צבע המתקיים לא הוה צובע, וגם אינו עושה כלום אלא זה נצבע מעצמו, אלא אפילו אם נרצה להחמיר בתור גרם של פסיק רישא דצביעה מ"מ כיון דאינו מתקיים, ובכלל אם שייך בזה צביעה. ושאלתי לכמה גדולים כאן וכולם צדדו להתיר בלי שום פקפוק. ואולי י"ל עוד, מפשטות לשון הפוסקים כי פסיק רישא אינו אסור אלא בעושה ולא בגורם, אבל בזה יש עוד לעיין ואכמ"ל.

והנני דו"ש ע"ב כט"ס

מחותנו וידידו בלב ונפש

פינחס מנחם אלטר

אגרת י"ג

משקפיים שנהיים כהים נגד אור השמש אי יש בזה משום חשש צביעה בשבת

מהו להעמיד זכוכית נגד השמש להוציא אש בשבת

בד"ת שנתעורר מעכג"צ במשקפיים (בריללען בלע"ז) אשר הם משתמשים דו תשמישים כלומר שהם אפטיש למראה למי שצריך להם וגם טובים נגד השמש כשעומדים מול השמש הם נהיים כהים (טונקעל בלע"ז) וכשיוצא מתחת השמש הם חוזרים ונהיים לבנים כמו זכוכית וקוראים להם פאטא לענס אי מתר לצאת בהם בשבת או יש בהם חשש צביעה ודעתו דעת תורה נוטה להתירא וכן שאל לכמה גדולים ודעתם נוטה להתירא ג"כ:

והגם כי לא לדידי ולדכוותי צריך מ"מ לפענ"ד יפה דן ויפה הורה וכל כי הני מילי מעליותא ליתאמרי משמאי וגם אני נשאלתי בזה לפני שנתיים ואמרתי כמה טעמים להתירא חדא דאפילו נימא דהו"ל בכלל צובע מ"מ לא הוי צובע בידים או בגופו ואינו עושה שום פעולת צביעה אלא ממילא נעשית בחמה וגם שאינו עתיד להתקיים וכל דלא עבידא להתקיים לאו מלאכה היא שמיד דנכנס בצל או שהחמה נכנסת בעבים נמחק הצבע ממילא ולא הוה בכלל צבע הניכר, ולא דמי לזורה ורוח מסייעתו (ב"ק ס') דהתם עושה פעולת זורה ברחת אלא שהרוח מסייעתו וזה הוא דרך מלאכת זורה ועיין בעה"מ שבת ק"ו כל ל"ט מלאכות שהיו כנגדן במשכן כולן היו בהן צורך לגופן חוץ מן הזורה ובורר שהוא זורה המוץ מן הגורן ובורר הצרורות מן הכרי וזה הוא עיקר מלאכתן לדחות המוץ והצרורות וכן חייב עליהן ועל כל תולדה שלהן ע"ש אבל הכא לענין צובע כיון דאינו עושה כלום אלא השמש הוא שפועל בו הצבע הו"ל פחות מגורם באיסור דרבנן ומותר אפילו לכתחלה:

איברא דיש לעיין לפמ"ש הח"ס א"ע סי' כ' דאסור להעמיד זכוכית מגדלת נגד השמש להוציא על ידה אש ואם העמיד כשהיו השמים בעבים מה דינו ע"ש והרי התם נמי דכל הפעולה ע"י השמש ואפ"ה אסור לגרום אש וא"כ הכ"נ, ומכאן צל"ע נמי קצת אמ"ש האב"נ א"ח סי' קנ"ט אות כ"ב אמה שפרש"י שבת ל"ט ע"א המבשל בחמה מותר אפילו לכתחלה ופרש"י משום דאין דרך בישולו בכך ותמה באב"נ דמ"מ יהא אסור מדרבנן ככל מלאכת כלאחר יד ותי' כיון שמתבשל מאליו אחר כך שלא ע"י מעשיו לא גזרו בכלאחר יד וכה"ג כחו בכרמלית לא גזרו ולפענ"ד צ"ב דכיון שהניחו על החמה הרי הוא גרמתו ולא מאליו הוא ואדרבה הרי כל בישול הכי הוא דלעולם המאכל מאליו נתבשל וההנחה על האש הוא העיקר וידועים דברי הנמק"י ב"ק באשו משום חציו וכבר הארכתי עוד במשנה הלכות ח"ה סי' ס"ח ועיין שם ח"ה סי' ס"א במחלוקת החלקת יואב ואחרונים בהניח קדרה בשבת ונתבשל במוצאי שבת ועיין גם בח"ז סי' נ"ד ודו"ק:

ומיהו דידן עדיף דהתם עכ"פ נתבשל המאכל ונעשית המלאכה ומלאכה מתקיימת אלא שאופן עשייתה היתה שלא כדרך, אבל בדידן הרי עיקר המלאכה אינה מתקיימת שהרי מיד שחלף השמש חלף ג"כ הצבע, וא"כ ליכא כאן מלאכה המתקיימת כלל ואין בו ממש שהרי כשחזר לקדמותו הי' כלא הי' וכה"ג כיון דממילא הוא נעשית ליכא איסור לכ"ע:

ובזה נסתר מה שראיתי לקצת תלמידים מזדנזים בדבר משקפיים לפ"ד האב"נ הנ"ל דעכ"פ מדרבנן אסור כלאח"י ותי' משום דממילא והקשו קצתם דהכא עכ"פ לאו כלאח"י הוא דזה דרך של המשפקיים לצבוע באופן זה וליכא דרכא אחרינא וא"כ הו"ל דרכם בכך ולפמ"ש ליכא מלאכה כלל ולא דמי למבשל בחמה שנעשית מלאכת איסור אלא שלא היתה ע"י בישול אור. עוד נראה דלא דמי דלא גזרינן כלאח"י אלא דלמא אתי למעבד כדרכו וגזרינן שלא כדרכו אטו כדרכו אבל נראה דזה דוקא היכא דכדרכו יש בו איסור אבל הכא ליכא במציאות כלל לצבוע הזכוכית של בתי עינים כי הוא דבר בלתי אפשרי והצובע בידים בתי עינים מתקלקלים ואינו רואה כלום ועיין מג"א א"ח סי' שי"ח ס"ג דבחמה שרי דאין דרך בישולו בכך לא גזרו בי' רבנן וא"כ כ"ש בבתי עינים דא"א לצבוע בכך ודאי לא גזרו בה בכה"ג וליכא למיגזר כלל אטו צביעה:

וכ"ז לפי הס"ד דזה בכלל צובע אבל לפענ"ד דבדידן אין השמש עושה שום פעולה בזכוכית זה ואין השמש משנה הזכוכית מלבן לשחור אלא שהזכוכית היא מין זכוכית מעורב בו חומר כזה שאם מעמידו נגד השמש נראית שחור כידוע שישנם חומרים כאלו ולדוגמא הלובש בגדים לבנים בקיץ דוחים השמש ולא כן שחורים והכ"נ החומר בזכוכית הנ"ל נגד השמש הרי הוא כעין כהה שמכהה הזוהר של השמש אבל אין הזכוכית בעצם משתנה ממראה למראה כלל ולא שום שינוי צבע נעשה בזכוכית ולא דמי למבשל בחמה או צובע באוכלין וכיוצא בזה שעכ"פ נעשה איזה שינוי בפעולה זו אלא שאין זה דרך אבל כאן ליכא שום פעולת איסור ולא שום פעולה אפילו של היתר כלל לא כנלפענ"ד:

ידי"נ הנ"ל, ואמרו בכפילא הנני חוזר על הראשונות מחותנו ידי"נ בלב ונפש,

מנשה הקטן

אגרת י"ד

בענין התרת הוראה

הקונה שביתה בראיית אילן כשאפשר לו להגיע שמה ברכב

ב"ה, ירושלים שלהי אלו"ל תשמ"א לפ"ק

כתיבה וחתימה טובה ושנה טובה, להאי גברא רבה ויקירא, שמו נודע לתהלה, מפיץ תורה בקהילה, ה"ה מחותני הגאון המפורס' הצ' הרב ר' מנשה קליין שליט"א, אבדק"ק אונגוואר וראש ישיבת "בית שערים" ומח"ס משנה הלכות ושאר ספרים.

אחד"ש מעכת"ר בכבוד הראוי ובידידות.

קודם כל מז"ט. מז"ט מהסמיכה שקיבל תלמידו וחתנו הרב שליט"א, להודיע שהגיע בה"י להוראה כמ"ש הרמ"א זצ"ל ביו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ד:

והנה בתוד"ה אם פריו (עבודה זרה דף י"ט ע"ב) שפי' הגמ' אם פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, (ואם לאו על שניהם על הלומד ועל המלמד כו'), ופי' התוס' בשם הר"ר אלחנן היינו הוראה, וא"כ מגיע מז"ט לא רק לבני הרב שליט"א, אלא גם לחותנו ורבו שליט"א, ויה"ר שיקויים על הלומד ועל המלמד אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, גם כפשוטו זרע של קיימא וגם כמשמעו. ואי"ה בשמחות אצל בנינו היקרים שי', הרב י'הודה ארי' שליט"א וכלתי הרבנית מרים מלכה שתחי' לאוי"ט, וכן אצל שאר יוצ"ח שי' ויוצ"ח שי', ויהא רעווא שיזכה מעכת"ר שליט"א ומשפ', וכן אני ומשפ' לראות מכולם פירות ופירי פירות כפשוטן וכמשמען בה"י:

שמחתי לשמוע מבני הרב ארי' שליט"א, שענין ההכנות לשיכון שמקים בה"י מעכת"ר ברמות בירושלים, מתקדם והולך, - אם צריכים לאיזה שהו השתדלות כאן הנני מוכן, (וכבר אמרתי כך גם להרב יחזקאל נויבירט שי' כשהי' אצלי, אבל הוא לא ביקש שום דבר):

וכעת הנני לברכו מעמקא דלבאי בכתיבה וחתימה טובה שנה טובה למעכת"ר שליט"א ולמשפ' ולכל הנלוים אליו הע"י:

והנה בלמדי כעת הלכות עירובין ברמב"ם פ"ז ה"ג, במערב ברגליו, שצ"ל קרוב למקום שקונה בו שביתה כל כך שאם רץ בכל כוחו יגיע אליו עד שתחשך, (ובשו"ע סי' ת"ט סי"א ליתא: "בכל כחו" אלא סתם: ירוץ, וכן בגמ' עירובין נ"א: רהיט). ונסתפקתי אם גם אם רץ בכל כוחו לא יגיע אל העירוב (היינו מקום שרוצה לקנות שביתה בו) אבל אם ירכב בסוס או ב"קאר" או העליקאפטער יגיע אל העירוב לפני שבת, מה הדין. ועי' במגילת אסתר ח', י', הרצים בסוסים רוכבי הרכש (ועי"ש ברש"י שצוה להם לרוץ בסוסים), ומשמע שגם זה מיקרי רץ, (ומפסחים צ"ד ע"ב, הי' רחוק ממודיעים ויכול לבא בסוסים לענין פסח, אולי ענין אחר הוא כי שם דרך רחוקה בעינן ואיכא, משא"כ כאן הרי יכול להגיע לעירוב). ואני יודע שמעכת"ר עסוק כעת, ולא באתי אלא להעיר: [הערה]

והנני כופל ברכתי בכוח"ט,

מחותנו, ידידו, מוקירו ומכבדו כערכו הרם,

פינחס מנחם אלטר

הערה - בהגהות פני מנחם על הלבוש או"ח סי' ת"ט כתב, ונסתפקתי אם יכול להגיע רק אם ירכב ע"ג סוס אי שרי. ומל' הגמ' עירובין נ"א. (בדין זה) "רהיט" י"ל כי גם הרוכב על סוס נקרא רהיט, עי' מגילת אסתר ח', י', ובתרגום ורש"י שם [הרצים בסוסים, דרהטנין רהטי סוסון. וברש"י: רוכבי סוסים וכו'], ועי' תרגום שופטים ה', כ"ח, [מדוע אחרו פעמי מרכבותיו, מא דין אתעכבו רהטיא]. ומפסחים צ"ד. ויכול ליכנס בסוסים [היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ופרדים יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא היה והלה היה בדרך] אין כ"כ ראיה כי אולי שם ענין אחר הוא. וע"ע מש"כ עה"ג בשו"ע.

אגרת ט"ו

אודות כשרות יין שרף של עכו"ם העשוי בקנקנים של יין

ב"ה, ירושלים עיה"ק א' לסדר ולהורות את בנ"י תשמ"ב לפ"ק

לכבוד הגאון המפורסם, יושב בשבת תחכמוני, ר"מ ישיבת בית שערים, מרביץ תורה לעדרים, מחבר עשרות ספרים כו' כו' מחותני הגה"צ אבדק"ק אונגוואר הגר"מ קליין שליט"א.

אחדשה"ט של מעכת"ר בכבוד הראוי ובידידות.

לקראת י"ט של פסח הבעל"ט לשלום, הנני מברך מקרב לבי את מחותני הגה"צ שליט"א, את משפ', את בניו, ואת כל הנלוים אליו (מחובר לטהור טהור, כמאחז"ל) בברכת י"ט כשר ושמח, רוב נחת דקדושה מכל יוצ"ח היקרים שליט"א (- כולל בנינו שליט"א) יחד עם ב"ב הרבנית שתחי' מתוך הרחבה, הרווחה, מנוחה, בריאות וכט"ס:

שמחתי לשמוע כי ענין השיכון של ק' אונגוור בירושלים אולי יתקדם בה"י. ויה"ר שמעכת"ר מחותני שליט"א יוכל לברך על המוגמר מתוך הרחבה ומנוחת הנפש כרצונו לתקוע יתד בארץ ישראל, להרבות כבוד שמים והרבצת התורה:

דרך אגב, ברצוני גם לכתוב למעכת"ר בעניני ד"ת הלכה למעשה, שואלין ודורשין בהל' פסח בימים הללו, וידוע ש"וויסקי" הוא חמץ גמור, אבל שמעתי (- נובלות התורה של הל' פסח -) כי גם בשאר ימות השנה יש חשש של קנקנים של סתם יינם ב"whisky", כי לפני ששמים את ה"וויסקי" שורים שבע שנים ביין את החביות ואח"כ שופכים את וויסקי לתוכם כדי שיספגו את הריח והטעם. מסתמא כת"ר יודע. אני עד עתה לא נמנעתי בכל ימות השנה, כי ראיתי שכך נוהגים יראים ושלמים, מה דעת מעכת"ר בזה:

ואם אמנם יגיע מעכת"ר לדעה שאין להשתמש בזה, ימחול להורני אם אני צריך להתענות חמש תעניות המובא בפוסקים במי שנכשל בסתם יינם (שו"ת הרא"ש ז"ל, מובא באחרונים להלכה) כנגד (ה' חומשי תורה, וכנגד) ה"פ שנמשלו ישראל לגפן, ולכאו' משמע אפי' בשוגג, כי לא ידעתי מהחשש עד עתה. וצ"ע אם לא שתה יינם אלא קנקנים ונ"ט אם גם ע"ז צריך לצום:

והנני כופל ברכתי בכט"ס ובי"ט כשר ושמח, (ועי' ברמ"א יו"ד ס"ס קכ"ג, יי"נ ולא סתם יינם. ובזוה"ק פ' השבוע (שמיני) דף מ'):

מחותנו המוקירו כערכו הרם, אוה"נ,

פינחס מנחם אלטר

אגרת ט"ז

יי"ש ויסקי בלע"ז ששמים אותו בחביות של סתם יינם אי מותר לשתותו

מספר התעניות לשותה יי"נ בשוגג

תשובה לעובר אאיסור דרבנן בשוגג

לקנות דבר מן העכו"ם אי יש בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה

אם יש עו"כ אחד שאינו מערב יין מציל על כל היין שבעיר

ג' לסדר ראשי המטות התשמ"ב, בנ"י יצו"א

ישאו הרים שלום וברכה וחיים ארוכים, אל מעלת כבוד מחותני, רב האי גאון וצדיק מפורסם, מזה בן מזה, ע"ה, מרביץ תורה וחסידות, דזיו ליה כבר בתיא, וכו' כקש"ת מוה"ר פנחס מנחם אלתר שליט"א, ראש ישיבת שפת אמת בירושלים עיה"ק תו"א.

אחדשכג"צ באהבה נאמנה.

הנה מחותני מעכג"צ שליט"א במכתבו אלי זה מזמן רב העיר בד"ת אשר נשאל בהל' פסח לענין שתיית יי"ש וידוע שוויסקי הוא חמץ גמור אלא ששמע נובלות התורה של הל' פסח כי גם בשאר ימות השנה יש חשש על קנקנים של סתם יינם ביי"ש של וויסקי כי לפני ששמים את הוויסקי שורים ז' שנים ביין את החביות ואח"כ שופכים את הוויסקי לתוכם כדי שיספגו את הריח והטעם ונשאל מעכ"ג אם מותר לשתות בכלל הוויסקי ואי יצא הדבר לאיסורא א"כ מי ששתה הוויסקי כבר אי צריך להתענות חמש תעניות המבואר ברמ"א יו"ד סוס"י קכ"ג בשם תשו' הרא"ש וכתב מעכ"ג דלכאורה משמע אפי' שוגג דלא ידע מחשש זה עד עתה ומעכג"צ אומר שג"כ שתה מזה ורוצה לדעת פשר הדבר אי צריך להתענות כנ"ל:

והגם שלא לדידי ולכותי' צריך מחותני היקר מ"מ להראות חביבות אשתעשע קצת ואומר בתחלת דברי מה שאמרו ז"ל השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה לידם צדיקים עצמן לא כ"ש וודאי שח"ו להכשל ח"ו באיסור יי"נ ואביזרייהו:

ואפרש שיחתי וראשון לציון יפה כתב מעכ"ג דגם בשוגג הדין להתענות אם שגה ושתה ובתשו' הרא"ש כלל י"ט הי"ו כתב להדיא כן וז"ל על השותה יין נסך בשוגג במה יתכפר שמעתי אומר בשם החסיד שיתענה ה' ימים כנגד ה' פעמים גפן שבחומש עכ"ל הרי דבשוגג מיירי. ובזה מצא הברכ"י כר נרחב בשוי"ב סקכ"ג אות ב' מה שהביא בשם האר"י הקדוש ז"ל שכתב מוהר"ח וויטאל משמו דהשותה יין נסך צריך להתענות ע"ג תעניתים ובס' רוח חיים אות ו' כתב לחלק דהרמ"א שכתב רק ה' תעניות מיירי בשתה בשוגג והמקובלים שכתבו ע"ג תעניות מיירי אם שתה במזיד והביאו גם בדרכ"ת אות פ"ז ע"ש:

ולפענ"ד חלוק זה צ"ע שהרי הברכ"י הביא בשם מהר"ח וויטאל וז"ל פעם אחת שתיתי עם מומר אחד ישמעאל שעשה תשובה ועדיין לא השלים תשובתו והראו לי במצחי ששתיתי יי"נ ואמר לי מורי (האר"י ז"ל) שצריך לעשות תיקון שותה יי"נ שהם ע"ג תעניתים עכ"ל. והנה לכאורה פשוט דהגרח"ו שוגג הוה שהרי חשב על הישמעאל הנ"ל שכבר השלים תשובתו ועכ"פ כבר עשה תשובה ואפ"ה צוה לו האר"י ז"ל לעשות תיקון ע"ג תעניות כדין שותה יי"נ משמע דלא ס"ל לחלק בין שוגג למזיד וזה לכאורה דלא כמו שרצה לחלק לעיל דבשוגג סגי בה' תעניות ובמזיד בעי ע"ג כדעת המקובלים וצ"ע:

גם מש"כ עוד מעכ"ג מחותני שליט"א וז"ל ועיין ברמ"א יו"ד סוס"י קכ"ג יי"נ ולא סתם יינם ובזוה"ק פ' השבוע שמיני דף מ' הנה גם בדיוק זה מצאתי לו חבר כי רב הוא הגה"ק בעל ישמח משה ז"ל הובא בדרכ"ת אות פ"ו שדייק הי"מ מלשון הרמ"א דוקא יי"נ ולא סתם יינם אבל בקיצור של"ה הל' תשובה כתב זאת גם על סתם יינם. וחשבתי לכאורה דמחלקותם תלוי אי העובר על איסור דרבנן בשוגג בעי תשובה דהנתיבות חו"מ סי' רל"ד כתב דבאיסור דרבנן בשוגג לא בעי תשובה וביאר דבריו דבא"ד מלבד ציווי הבורא ית"ש הדבר מתועב וע"כ בשוגג אף שלא עבר על מצות המלך עכ"פ עשה מעשה תועבה וצריך כפרה משא"כ באיסור דרבנן אין כאן מעשה תועבה כלל כי אם קיום דבריהם ושוגג לא מקרי עובר על ציווי. ובמקום אחר הקשיתי עליו מגמ' ר"ה י"ח ע"ב מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר"א ורחץ ור"י וסיפר ואמר להם צאו והתענו על מה שהתעניתם ופרש"י התענו ועשו תשובה ובפי' הר"ח שם והתענו כלומר עברתם על דברי חכמים ועיין הגמ"י מ"א מה"ת הי"ב כתב הר' אלחנן ולכאורה דבר זה היה בחנוכה שהוא מצוה דרבנן ובשוגג ועיין עוד גמ' פסחים ק"ו ר' ירמיה אישתלי וטעים קודם הבדלה ובתוס' גיטין ז' ע"א ד"ה השתא ובא"ח סי' תקס"ה ס"ק ובענין כפרה פשיטא דתרווייהו צריכא כפרה ועיין יו"ד סי' קפ"ה ובא"ח סי' של"ד והוא באיסור דרבנן ונראה לכאורה דאיסור דרבנן נמי בעי תשובה וכדעת השל"ה הקדוש ודברי הנתיבות לפענ"ד צ"ע. [הערה עי' בשו"ת זכר יהוסף או"ח סי' ל"א אות ב']:

ועד הנה דברינו להשתעשע בדברי מעכג"צ מחותני שליט"א היקרים לי מאד ומעתה נבא לעומק הדין ביי"ש הנקרא וויסקי בלע"ז אי יש בו משום איסור נסך ואי אסור מדינא או עכ"פ מצד חומרא הנלפענ"ד דידוע מחלוקת הראשונים ז"ל אי סתם יינם בזה"ז אסבה"נ ואי יש להם ביטול ודעת ר"ת בתוס' ע"ז דף ע"ג דסתם יינם בטלי בששים כשאר איסורים וכ"כ הרא"ש והמרדכי (והגם שיי"נ אסבה"נ עכו"ם בחו"ל לאו עוע"ז ולאו בני ניסוך הם שאין יודעין בטיב ע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם) ודעת הראב"ד דיין במים בטל בששה כלומר שאם יש ששה חלקים מים כנגד היין בטל ומותר אפילו בשתיה וכן פר"י והרשב"א בת"ה ובתשובה המיוחסות להרמב"ן סי' קס"ז וכן פסק בטוש"ע יו"ד סי' קכ"ד וסי' קל"ז. ולענין בליעה מסתם יינם כתב הרשב"א ז"ל (הובא בטור יו"ד סי' קל"ה) יש מגדולי המורים שאמרו שאפילו מכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה והביאו הטור והב"י כתבו דהמתירין הם רבינו הגדול הבה"ג ורבינו יונה והרמב"ן אוסר ודעת התוס' ע"ז ע"ד ע"ב כהמתירין והר"ן ז"ל שם הביא ב' דעות ולא הכריע והב"י בספרו ובש"ע פסק כהמתירין דלא בלע רק כדי קליפה כיון שבשל דבריהם פליגי שומעין להקל ע"ש:

ולפ"ז נלפענ"ד להתיר הני וויסקיס לא מיבעיא אי קיי"ל כהראב"ד ודעימיה וכמו שפסק בש"ע דסתם יינם בטל בששה א"כ כאן כיון שהחבית מלאה יי"ש לכ"ע יש בו לבטל טעם היין היוצא מן הבליעה דכאן יש כמה פעמים יותר מששה אלא אפילו אי נימא כר"ת דבעי ששים מ"מ כיון דחבית לא נאסרה אלא כדי קליפה א"כ האיסור לא הוי אלא דבר מיעוט כדי קליפה וכנגד קליפה לכ"ע איכא ששים בחבית ובטל היין בששים ויותר והא דאמרינן בכל מקום דאין במה שבתוך הכלי ששים כנגד כל הכלי ועיין ש"ך יו"ד סי' צ"ח סק"א ועוד היינו דוקא אי בעינן ששים נגד כל הכלי אבל גבי קליפתה שהיא דבר מיעוט לכ"ע יש בה ששים וא"כ לפ"ז הרי הוא היתר גמור בלי שום חשש:

איברא דאכתי יש לעיין שהרי קיי"ל ביו"ד סי' צ"ח ס"ה דאין מבטלין איסור לכתחילה ונחלקו הראשונים דעת הרמב"ם שהוא מדרבנן ודעת הראב"ד שהוא מדאורייתא ועיין ש"ך שם סק"ז ובפת"ש ובמקום אחר הראתי מדברי מרן כק"ז בבית שערים א"ח סי' פ"ט דאפילו למ"ד אין מבטלין איסור לכתחילה הוא דרבנן מ"מ היינו דוקא באקראי בעלמא אבל לבטל איסור בתמידות לכו"ע דאורייתא והביא ראי' מדברי הריטב"א ועוד וא"כ הכ"נ דכיון דדבר שבתמידות הוא א"כ אפשר דאין מבטלין דאורייתא הוא לכ"ע. עוד יש לעיין לפ"מ שכתב הר"ן בפ' אין מעמידין על המשנה מפני מה אסור גבינות וז"ל והקשה הרב ר' יוסף הלוי ז"ל למה לן למימר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה אפילו כשירה נמי ליתסר משום בב"ח וכו' אבל הראב"ד ז"ל כתב דבלאו הכי לא אזלינן בה בתר נ"ט דבכל דבר של עכו"ם לא הלכו בו חכמים בתר נ"ט ואין מטעימין אותו לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותן לעולם וכו' אלמא בכל דבר של עו"כ אין הולכין בהן אחר נ"ט עכ"ל וה"ה בפ"ג מהמ"א כתב דדעת הרמב"ן והרשב"א כהראב"ד ע"ש בפ"ג מהמ"א הי"ג:

וכן ראיתי לרבינו הגדול הבעה"מ חולין פ' כל הבשר על קושית מהר"י מיגש וז"ל ומה שהקשה למה לא שערוה בנותן טעם תדע כי כל דברים של עו"כ שאסרו באכילה אפילו בתערובת משהן אסורים כדי להרחיק ישראל מהן ולפרוש מגעוליהן ולא הלכו אחר נ"ט כמו שהלכו בדבר של ישראל שנפל בהם האיסור עכ"ל ע"ש ובשו"ת (מהר"י אורגס) דברי יוסף סי' כ"ח כתב דע"כ לא אמר הראב"ד אלא היכא שדרכן לעשות אותו דבר בתערובות איסור תמיד דכיון דדרכם בכך חששו חכמים אבל במקום שאין דרכן בכך לא חש הראב"ד ז"ל ועיין ב"י יו"ד סי' קט"ו ד"ה והרשב"א דאפילו שהוא דבר מיעוט אין הולכין באיסור ע"ג אחר נ"ט והוא עיקר וכתירוצו של הראב"ד ועיין ט"ז שם סק"ט והפר"ח יו"ד סי' קי"ח סקל"ו תמה אמהרי"ט בחלק ב' סימן ג' בפ"ק דעכו"ם דיין במורייס הוה מין בשאינו מינו ואינו בטל אלא בנ"ט דאישתמיטתיה דברי הראשונים דבדברים של גויים אין הולכין אחר נ"ט גם בשו"ת מים רבים יו"ד ח"ב האריך בזה ע"ש ועיין משנה הלכות ח"ז סי' קי"ג הארכתי קצת בזה וא"כ לכאורה נפל פיתא בבירא דכיון דהאי ביטול בעכו"ם בעינן א"כ לדעת כל הפוסקים אלו לא שייך ביטול אפילו בששים דלא אזלינן אחר נ"ט בעכו"ם:

והנראה לפענ"ד דגם מזה לא קשה חדא דהרי כפי הנראה דהמחבר ורוב פוסקים ס"ל דגם בעכו"ם כיון שנתבטל נתבטל ועיין שו"ת רדב"ז דדבריו סתראי נינהו מסי' תקמ"ז ח"ג שכתב שם אם מותר לקחת מן העכו"ם דבר שנתבטל בששים הדבר ידוע שהוא אסור דהוה בשעה שלוקחו מן העכו"ם כאלו מבטלו לכתחילה ובסי' תק"פ לקחת אשכול ענבים מן הכרם של עכו"ם ולאכלו בביתו דכבר נתבטל האיסור ביד העכו"ם ע"ש וכבר האריכו בו האחרונים ועיין ערוך השלחן ובשד"ח מערכת א' אות ש"ס ודרכ"ת יו"ד סי' קכ"ב ובספרי הנ"ל הארכתי בזה:

ובישוב סתירת הרמ"א דביו"ד סי' ק"מ כתב דלקנות מן העכו"ם הוי כלכתחילה ואסור ובסי' קכ"ב ס"ו כתב דכיון שכבר נעשה ביד עו"כ מיקרי דיעבד ע"ש ובדרכ"ת, וכתבתי בס"ד לחדש ולחלק לבין מי שכוונתו לשם לקנות האיסור מן העכו"ם כלומר שהישראל רוצה בהאיסור שנתבטל אצל העכו"ם וצריך לו ולכך הוא קונהו שהעכו"ם בטלוהו ובלאו הכי לא הי' קונהו ובין היכא שהישראל אינו צריך רק לההיתר וקונהו אלא שנתערב בו איסור אצל העכו"ם אבל הישראל אינו רוצה בו דאז מותר לקנות אפילו לכתחילה כיון שנתבטל בששים, וטעם הדבר שהרי הא דאין לקנות מהעכו"ם דבר שנתבטל אצלו ולא אמרו דבטל אצלו בששים כתבו הטעם דגזרינן דלמא יאמר לו לכתחילה לבטל ולישראל אסור וילך ויאמר לעכו"ם ולכן גזרו שלא ליקח ממנו אבל היכא דאינו רוצה בהאיסור ולא איכפת ליה בהאיסור אלא בההיתר לא חיישינן דלמא יאמר לעכו"ם לבטל ומותר ליקח והבאתי לו קצת סמוכין בס"ד ולפ"ז דידן נמי כיון דאינו רוצה בהיין היוצא מן הבלוע ואינו רוצה אלא בהוויסקי שפיר אמרינן דמותר לקנות כיון שנתבטל אצל העכו"ם:

וא"כ לא מיבעיא לדעת הפוסקים דלא ס"ל דאסור לקנות וכדעה אחת ברדב"ז שגם אצל עכו"ם איכא ביטול וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור אלא אפילו לפי שיטת הראב"ד ובעה"מ מ"מ בדידן נמי מודה דמותר לקנות ועיין ב"י שהביא לרבינו יונה בסי' קל"ה שהוא מן המתירין וז"ל לפי שהיין הנבלע בצונן דבר מועט היא וזה ששנינו נכרי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן מים ואינו חושש כלומר משתמש בהן ע"י ואינו חושש ואע"פ שהיין נפלט על ידי אותן המים וקי"ל שאין מבטלין איסור לכתחילה הכל שרי לפי שהיין הנבלע מועט והקנקן כלי שאין דרכו להשתמש בדבר מועט אלא בדבר מרובה ולפיכך כיון שא"א לבא לידי נ"ט מותר לבטלו לכתחילה ע"ש וכ"פ בש"ע סי' קל"ד ולפ"ז הכ"נ כיון דהני חביות אין דרכן להשתמש אלא בדבר מרובה כשהן מלאין יי"ש והיין הנבלע מועט הוא כדי קליפה כה"ג מותר אפילו בישראל אם הי' ממלאו לכתחילה לפי שיטה זו א"כ כ"ש בעכו"ם דאיכא ספיקא טובא חדא דלמא קיי"ל כהפוסקים דכל שנתבטל ע"י עכו"ם נמי מהני, ואת"ל דלא מהני דלמא קיי"ל כרבינו יונה דהכי לא מקרי מבטל איסור לכתחילה ואפילו ישראל מותר ואת"ל לישראל אסור שמא כה"ג מיקרי דיעבד ומותר לקנותו ושמא קיי"ל דהיכא דאינו רוצה באיסור מותר לקנות מן העכו"ם לכתחילה דאז לא גזרו שמא יאמר לעכו"ם לבטל ועוד כמה ספיקות ושפיר יש לסמוך לכאורה אכל הנ"ל:

אגרת י"ז

המשך בהנ"ל

טעם שסופג היי"ש מהחביות

ואכתי פש לן לעיין דלכאורה לפי השמועה הם שופכים את היי"ש בחביות של יין דוקא כדי שיספגו הריח והטעם של היין וא"כ אפשר דהא מילתא עבידא ליה לטעמא ומילתא דעבידא לטעמא אפילו באלף לא בטיל כמלח ותבלין עיין רמ"א יו"ד סי' קי"ד ס"ו ובסי' צ"ח ס"ח בהג"ה ועיין ש"ך שם סקכ"ח והא דלא דמי לבשר שג"כ נותן טעם ע"ש וצ"ע:

והנלפענ"ד דלא קשה ומתחלה נחקור האי טעם שסופג היי"ש מהחבית שנכבש בו יין שבע שנים מה הוא ולכאורה קשה אי היי"ש מקבל טעם היין וטעם היין משביחו א"כ למ"ל כל הטורח לכבוש חביות ז' שנים ביין ואח"כ להריק היין מהחביות ולהשים בו יי"ש באותן החביות כדי שיספוג מהן טעם יין הי"ל ליקח קצת יין כפי המשוער שמוציא החביות הבלע ולשים בתוך היי"ש וישביח את הוויסקי אם היי"ש הוא המשביח ולמה עושים זה דוקא ע"י חביות וע"כ צ"ל דיין כשלעצמו אינו משביח ביי"ש אלא אדרבה אפשר פוגם נמי ולכן המציאו המצאה זו אלא דא"כ מ"ש דכה"ג היין משביח וכה"ג פוגם מתוך החביות משביח וכשלעצמו פוגם, ונלפענ"ד בתרי אנפין או דנימא דבאמת יין כשהוא לעצמו פוגם ביי"ש או אינו פוגם ואינו משביח והא דמשימים היי"ש בתוך חביות של יין הטעם הוא דהמשים יי"ש בחביות חדשה של עץ יש לו ריח רע ריח של עץ ואותו ריח יקלוט ביי"ש ויספוג טעם חבית שהוא טעם של עץ בתוך היי"ש וירגש הטעם בהיי"ש ויקלקל טעם היי"ש ולכן משמין קודם יין בתוך החביות ובכן החבית בולע טעם יין והיין מפיג טעם וריח של החבית החדש ומפיג ריחו הרע של החביות ואח"כ כשמניחין בו יי"ש לא נפגם היי"ש מהחבית ונמצא דהיין הנבלע בחבית אינו נותן טעם בהיי"ש ואינו משביחו כלל אלא פעולת היין הוא ששולל הריח רע של החבית שלא יכנס ביי"ש ולפ"ז אין היין נותן טעם כלל ביי"ש:

שנית י"ל כשהיין כשהוא לעצמו ודאי אינו משביח ולכן אין נותנין מעט יין בתוך היי"ש אבל כשהוא נבלע בחבית וסופג בעצמו טעם חבית וריחו אז בצירוף טעם החביות ושותפתו כשמשמין אח"כ היי"ש בחבית אז משביח החבית היי"ש והיינו בצירוף היין טעמו וטעם החבית שנכבש בו ז' שנים לפי דעתם ולכן א"א להשים אלא רק מעט יין בהיי"ש שצריך דוקא לבא ע"י החבית וכנ"ל. אלא דלפ"ז ממ"נ מותר דאי כטעם הראשון א"כ היין אינו נותן טעם כלל ומותר לכתחילה ואת"ל כטעם השני א"כ הו"ל זוז"ג כלומר היין והחבית וכל שזה וזה גורם ושני גורמין שוים הם כה"ג מותר לכתחילה ועיין תוס' ע"ז מ"ח ד"ה ורבנן מיהו הכא נראה דהוי גורמין שוים:

וראיתי מלאכי אלקים עולים ויורדים במה דקיי"ל דיין במים בטל בששה חלקים אי דוקא במים עולים או גם בשאר משקין דינא הכי והט"ז יו"ד סי' קי"ד סק"ד כתב דיין במים בטל בששה וה"ה שאר משקין ואדרבה פשיטא ליה דשאר משקין מבטלין טעם היין יותר ממים והש"ך בנקה"כ שם חלק עליו דשאר משקין לא וכן מבואר באו"ה הביאו הש"ך סי' קכ"ד סקכ"א. ועיין מטה יהונתן והוא כחכם יודע פשר בין הט"ז והש"ך ז"ל. הן אמת דלפעוט כמוני לאחר עיוני באו"ה בפנים לפענ"ד לא ראיתי משם תיובתא לרבינו הט"ז ולא ראי' לדבריו דהאו"ה כתב בסוף אות ט"ז שם וז"ל ודוקא שנתערב יי"נ במים אבל אם נתערב ביין אחר או בתבשיל שמשביחו ודאי אסור הכל עד ס' עכל"ק:

ויש לדייק שכתב ודוקא שנתערב יי"נ במים אבל אם נתערב ביין אחר למה נקט יין אחר הילל"ל אבל אם נתערב בשאר משקין ומדפרט דוקא יי"נ משמע דשאר משקין אין אוסר ועכ"פ היל"ל ודוקא שנתערב במים אבל אם נתערב ביין או בשאר משקים וגם מדכתב או בתבשיל שמשביח ולא נקט שאר משקין שמשביחין משמע דמשקין כולם הו"ל כמים ולכן לא הוציא רק יין אחר או תבשיל אבל שאר משקים דינם כמים ועכ"פ מדלא זכר שאר משקין כלל מה דינן צ"ל דפשיטא ליה דכמים הם דאי פשיטא ליה דאין דינן כמים אלא משביחים היל"ל דלא פשוט יותר משאר יין דמשביח ואפ"ה כתבו וא"כ כ"ש דהי"ל להזכיר שאר משקין אבל אי נימא כדעת הט"ז אתי שפיר דקאמר מים מבטלין וה"ה שאר משקין כוותייהו אלא דלא תטעה לומר דאפילו בשאר יין קמ"ל דשאר יין לא מבטל וגם בתבשיל שמשביח אסור אבל בתבשיל שאינו משביח נמי דינו כמים ושאר משקים וי"ל עכ"פ לפענ"ד אין מכאן תיובתא לרבינו הט"ז ולכן מצינו בזה מחלוקת הט"ז והש"ך. ולפ"ז להט"ז ביי"ש נמי בטל לכ"ע ולדעת הש"ך לכאורה צ"ע:

והנה בא"ח סי' ר"ב ס"א ברמ"א הביא שיטת הרשב"ץ במשקים חריפים כשכר וכדומה מתבטל עוד בפחות מששה רק אם הרוב הוא שכר סגי לענין ברכה לברך עליו שהכל ובבאה"ט סק"ז הביא דעת הש"ך הנ"ל בחצי עיגולין ובסק"י סתם כט"ז והמג"א סי' ר"ד סקט"ז נראה לכאורה דס"ל דבשאר משקין לא נתבטל דאפשר שאין מפסידין טעם היין אלא דביינות שלנו שאינם חזקים ס"ל דבטל אפילו בשאר משקין, וראיתי באגרות משה יו"ד סי' ס"ב שציין לדברי המג"א סי' ר"ב ס"ק ג' שהש"ך הגיה בהגליון אם נתערב יין בשכר תאנים ופי' המג"א דכוונתו דוקא שכר תאנים דאינו מפסיד טעם היין אבל שאר משקין מיד כשנתערב בהן כ"כ עד שנפסד טעם היין אף שהוא פחות מרוב מברכין עליו שהכל ונראה דדוקא בדברים שאינם חריפים פליג הש"ך על הט"ז אבל בדברים חריפים מודה דמבטלין ע"ש. ולפ"ז בין לדעת הט"ז ובין לדעת הש"ך סגי בששה פעמים נגד היין לבטל:

(ואגב ראיתי באג"מ הנ"ל שהקשה על מטה יהונתן סי' קי"ד שכתב לחלק בין שהיין משביח למשקין אוסר עד ששים ורק משקין ומים שאינן נשבחין מן היין ליכא איסור רק משום דטעם יין בטל בששה ותמה עליו כי יין פוגם את המים הא ודאי לא נכחיש את המציאות שהרבה בנ"א נותנים מעט יין בהמים ששותים להטעים יותר אך הא דמוכח משום דעכ"פ יקליש טעם היין שהיא רק קיוהא בעלמא ע"ש ולפענ"ד אי משום הא אפשר ליישב דברי רבינו יהונתן דודאי יין כשהוא מזוג במים כראוי הוא משובח לשתות וגם מים כשהוא לעצמו נמי המים הם ראוים ומשובחים וכמים קרים אנפש עיפה אבל מעט יין בתוך מים אז לא הוי לא מים ולא יין ופוגם גם המים למי שרוצה לשתות מים ודוגמא לזה בתירוש שהוא ראוי לקדש עליו וגם יין לאחר מ' יום הוא כבר ראוי ויין לאחר ג' ימים הוא תותת ואינו לא יין ולא תירוש ואינו ראוי וכן מצינו במוקצה דגרוגרות וצמוקים שבת מ"ה דראויין מתחילה ואח"כ מתקלקלין וחוזרין ונראין לאחר שנתיבשו והכ"נ בהני מים שראוים כשהן לעצמן ומזוגין ביין הם משובחים אבל כשנותנין רק מעט יין נעשים קיוהים ולא משובחים ואם ימצא מי שהוא שישתה כעין זה בטלה דעתו אצל כל אדם כנלפענ"ד לישב דברי המטה יהונתן ודו"ק):

עוד נלפענ"ד לפמ"ש התוס' ע"ז נ"ז ע"ב ד"ה לאפוקי דמאי דגזרו בסתם יינם לאסור בהנאה יותר מפתם ומשמנם היינו משום דשכיחי לנסוכי לע"ז אבל עתה שבטל ניסוך שאין יודעין בטיב ע"ז דיין להיות כפתם ושמנם וכו' ועיין טור וב"י יו"ד סי' קכ"ג ובזה"ז דבעכו"ם שבחו"ל לאו עע"ז הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם אין כאן איסור כלל משום ליתא דניסוך רק משום חתנות ומשום בנותיהם ורק בשתיה ולא בהנאה והר"ן בתשובה סי' ה' מביא בב"י סוס"י קכ"ג כתב על בסדר ישמעאל דהיינו שהישמעאלים מבשלים היין בשול יפה עד שנעשה דבש שהוא מותר אפילו בשתייה משום דגם יינם אינו אסור אלא בשתיה לפי שאינן עע"ז ואין בו משום ניסוך אלא משום חתנות וכל שאוכל אותו בדרך שאין בו משום חתנות אפשר שהוא מותר והדבש אין בו משום חתנות דלא גרע מיין מבושל שאין בו משום חתנות והקשה הר"ן דהרי כשהי' תחלתו יין נאסר ואיך פקע איסורו משום דבשלי' ותי' דכל שאיסורו משום חתנות אינו אסור אלא כששותה בענין שקרוב לבא לידי חתנות וכו' וא"כ אפשר כשנעשה דבש מותר אעפ"י שכשהי' מתחלתו יין נאסר ע"ש ואף דלא קיי"ל כותיה דהר"ן עיין ש"ע יו"ד סי' קכ"ג סכ"ו דהדבש אסור י"ל דדוקא התם דעכ"פ אוכל הדבש ממש שנאסר בהיות יין וא"א שיותר אח"כ אבל הכא דליכא רק הבלע שנבלע בחבית ופלט לתוך היי"ש וליכא שום הרגשת יין ורק שותה יי"ש דליכא ביה משום חתנות כה"ג אפשר דכ"ע מודו דאין הבלע אוסר היי"ש:

והנה האו"ה כלל מ"ג אות י"ב כתב וז"ל ומטעמא דלעיל נהגו בכמה מקומות לקנות כרוב שלוק שקורין קומפוש"ט וכתב בא"ז וגם לא חיישינן שמא יתנו בתוכו יין אך אם דרכן לתת בתוכו יין וחומץ כשמבשלין אותו אסור עכ"ל (ביאור דבריו) נראה דהיינו אפילו כשלא ראה שנתנו בתוכו ואמר מהרא"ש אפילו במקומות שמחמירין בו אם יש א"י אחד בעיר שהניח להכשיר אותו בבישול מותר לקנות בסתם מכל א"י שבעיר דהוה כמו מחבואה אחת שמצלת על כל הכהנות והכי נוהגינן ופסקוהו הרמ"א יו"ד סי' קי"ד ס"י. והט"ז ס"ק י"ג שם הקשה אהא דהאי מחבואה יש לכל אחת מהכהנות ס"ס ספק אם היתה באותה מחבואה ואת"ל לא היתה שמא לא נאנסה וזה ל"ש כאן דמה מועיל מה שאין עכו"ם זה מערב לשאר שדרכן לערב וא"ל דכאן מיירי ג"כ מספק דלא ידעינן איזה עכו"ם הוא שאינו מערב שהרי לא נזכר כאן שום רמז מזה דלא ידוע אי איזה עכו"ם הוא ע"ש:

האמנם מרן בבי"ש יו"ד סי' ר"י תמה על דברי הט"ז חדא דהוי ס"ס שא"י להתהפך ולומר שמא לא נבעלה ואת"ל נבעלה שמא היתה במחבואה ועוד דהוי שם אונס חד ובזה י"ל כיון דספק שמא היתה במחבואה ולא היתה ריעותא שתיאסר כלל בספק זה אתה צריך להתחיל ולא בעינן יכול להתהפך כמ"ש ש"ך בדיני ס"ס אות ט"ו וגם לא מקרי שם אונס כמ"ש החוו"ד שם באות י' אלא הא קשיא הא הוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות דספק שמא לא נאנסה היא בגופה ושמא זה היתה במחבואה ולא אחרת הוי ספק בתערובות ותי' דספק אחד בתערובות וספק אחד בגופו לא חשיב ס"ס היינו דוקא בא"א לספק הספק בתערובות כ"א רק מחמת האחרים כגון בספק טריפה שאם נתערב דאם התחיל שמא זאת אינה טריפה שוב לא תוכל לומר ואת"ל טריפה דא"כ שוב אין כאן ספק ואסורה וע"כ התחיל מכח האחרים שמא זאת אינה ספק טרפה כבר הודית שיש כאן ספק טרפה וע"כ אתה צריך להתחיל שמא אין כאן טריפה כלל ואת"ל יש כאן טריפה שמא אינו זאת א"כ ספק השני הוא בשני גופים אבל כאן אפילו אין כאן רק כהנת אחת שפיר יש ס"ס ואפשר לדון עליה בלי האחרות שמא היתה זאת במחבואה והוה כמו ספק על, ואין כאן ריעותא כלל ואת"ל לא היתה במחבואה אימר לא איטמי שפיר מקרי שני הספיקות בגוף אחד עיין ש"ך דיני ס"ס אות ד' ופלתי סוס"י קי"א סברא מתוקה ע"ש:

ולולי דמסתפינא להכניס ראשי בין הרים הגבוהים הי' נלפענ"ד לישב קושית הט"ז דהכא נמי איכא ס"ס שהרי פשוט דהגם שיש מערבין מ"מ אפשר שלפעמים לא יערבו הרבה אלא פחות משיעור ששים שאז בטל היין וא"כ יש כאן נמי ס"ס ספק אם זה העכו"ם מן המערבים ואת"ל שעכו"ם זה עירב יין מ"מ דילמא לא עירב כשיעור לאסור אלא באופן שיש ששים ולא נאסר הקאמפוש"ט ואפילו אם דרכם לערב אפשר דפעם לא הי' לו די לערב וע"כ אינו מוכרח שהמערבים מערבים לעולם יותר עד שלא יהי' ששים וא"כ יש כאן ג"כ ס"ס כנ"ל אלא דלא הוה ס"ס המתהפך שהרי א"ת שמא הוא מן המערבין וי"ל דכיון דסתם יינם דרבנן סגי ס"ס אפילו שאינו מתהפך הגם כי יש לפלפל אי לא הוי מתהפך ודו"ק:

וכ"ק מרן בבי"ש רוח קדשו הופיע עליו לפרש דברי הט"ז דאין ההיתר משום ס"ס דמחבואה אלא ההיתר הוא מדין דנאבד אחד מהם המבואר בסי' ק"י והכא איקבע מיעוט ההיתר שיש ודאי אחד שאינו מערב ולא איקבע האיסור דהאחרים רק ספק אי מערבין ע"ש:

ובמ"ש יצא לישב דברי זק' הגה"ק מאוה"ג מוהר"ר עמרם חסידא זצ"ל על מה שהיה נהוג בעירו בענבים יבשים שהנכרים היו מוצצין הסענץ מן הענבים היבשים וקיי"ל כר"ה ע"ז נ"ה יין כיון דהתחיל למשוך עושה יי"נ וכדאיתא ביו"ד סי' קכ"ז סי"ז ואמר הצ' מוהר"ש ליכטענבערג זצ"ל שהגה"ק מוה"ר עמרם חסידא זצ"ל סמך עצמו אהא דאמרינן אם יש מחבואה אחת מצלת על כל השכונה כולו והכ"נ אם יש רק נכרי אחד שאינו ממשיך מציל על כולן וביאר דבריו בבי"ש באופן הנ"ל ע"ש:

וא"כ לדידן נמי אם אינו ברור שכלם עושין כן ויש לן עכ"פ אחד שאינו עושה כן כלומר שעושין יי"ש ואין מניחין בחביות של יי"נ כה"ג הי' מותר לקנות מכולם כמו בקומפוט"ש הנ"ל דמחבואה אחת מצלת על כלם הכ"נ היתה מצלת על כולם וזה אם הוויסקיס כולם לא נעשו במקום אחד שאם נעשו במקום אחד א"כ ליכא רק גוי אחד שעושה כדרכו ואם לא ערב עם אחרים אין במי לתלות:

ומיהו אמה שכתבתי לעיל לפענ"ד יש לסמוך ובפרט כי חשבתי דבאמת אשר פיהם דבר שוא כמו שאמרינן כדי לשבח את מקחו הוא אומר הכ"נ אפשר דכל המעשה הוא שקר ורק לשבח את מקחן אומרים ולפ"ז מיושבת נמי הקושיא למה לא נותנין מעט יין ביי"ש דבאמת היי"ש אדרבה לא טוב ליין אלא שהוא עושהו לשבת ומיהו לא כתבתי זה לסמוך עליו אבל הראשון נראה:

איברא גמ' מפורשת היא ע"ז ל"ג ע"ב איבעיא להו קנקנים של יין של עכו"כ מהו ליתן בתוכו שיכר רב נחמן ורבי יהודה אסרו ורבא שרו ורבינא שרי ליה לרבי חייא בריה דר"י למירמא ביה שיכרא אזל רמא ביה חמרא ואפי' הכי לא חש לה למילתא אמר אקראי בעלמא הוא וכתבו התוס' ד"ה שרא אומר ר"י דהוא הדין מים וכל שאר משקין לבד מיין ע"כ ובתוס' שם דף ל"ב ע"א ד"ה ומאוצר וז"ל ואין לאסור מטעם שמשימין המשקה בחבית שהיה בו יין נסך דהא אמרינן לקמן דשרי למירמא ביה חמרא ושיכרא ע"כ ומהר"ם מחק חמרא והדין עימו שהרי בגמ' שם אמרו רבינא שרא וכו' אזל רמא ביה חמרא ואפ"ה לא חש משמע דלא חש שאחרים יעשו כן אבל ודאי אסור לעשות כן וגם מלשון התוס' דהכא שכתבו לבד מיין משמע דחמרא אסור אבל כל שאר משקאות מותר ולפ"ז בדידן כיון דהוויסקי אינו יין אלא משאר משקאות א"כ מותר ובאמת כי כן מבואר גם ברמ"א יו"ד סי' קי"ד ס"ד (יין תפוחים) וכו' אם רואה שמוציאין אותו מהחבית מותר ולא חיישינן שמא עירב בו יין גם אין לחוש אם נתנו משקין אלו בכלים של יין ועיין ש"ך וביאור הגר"א שם ועיין עוד יו"ד סי' קל"ז ס"ד והגם דבש"ך שם ס"ק ט"ז דייק דדרך קבע אסור ליתן בהן משקין כדלעיל סי' קכ"ב מ"מ כתב דבדיעבד מותר וא"כ ה"נ כל שהניחם העכו"ם כדיעבד דמי ומותר לכו"ע:

והיום בפתחי ספרים נפל מילתא בליבאי במחלוקת רבותינו הראשונים בקנקנים של יין נסך אי אוסר עד שישים או עד כדי קליפה ועיין ש"ך סי' קל"ה ס"ק ל"ג בסי' קל"ז ס"ק ט' באריכות ולכאורה צ"ע לפמ"ש ב"מ דף מ' ע"א המפקיד יין אצל חבירו יוציא לו שתות ליין ור"י אומר חומש ופירש"י אם הפקיד אצלו יין ועירבבו עם יינו הקנקנים בולעים שתות ולר"י חומש וכן פוסק הרמב"ם פ"ה מהל' שאלה ופקדון ובש"ע חו"מ סי' רצ"ב סי"ג וא"כ מבואר דהיין בולע בקנקנים עד שתות ולא יותר וא"כ יצטרכו לבטל כמה שבלע ולמה לן ששים וכדי קליפה מאי בעי הכא וכעת צ"ע:

ועיין ב"י הובא בט"ז יו"ד סי' צ"ג ס"ק ב' דר"י הלבן התיר בשר שנתבשל בקדירה של חלב והיה בה חלב כל הלילה ואמר כיון דבולע פעם אחת ב' וג' מקודם לכן לא בלע בלילה כלל וחלב שבלע מקודם לכן לא נאסר והנותן טעם לפגם הוא ע"כ וביאר הט"ז דבריו דכיון דלגבי יין נסך אמרינן שהם רכין בולעים אפי' בצונן עד שיהיו שבעין מלבלוע בהניתר תחילה כגון שהיו בהן ג' פעמים מים תחילה ואח"כ אין בולעין צונן עיין גמ' ע"ז ל"ג ובטור סי' קל"ה הכ"נ ס"ל לר"י הלבן לענין בשר וחלב שאם היה חלב בכלי חרס ושבע מלבלוע בצונן לא בלע עוד בליעה בצונן והלבוש כתב דאפי' היה אח"כ מעת לעת נמי אינו בולע כיון שהוא ישן וכ"כ הב"ח וראיתו ממה שכתב המדרכי הערוך על דין דר"י הלבן הנ"ל שיש ראי' לדין שלו בפ' המפקיד דף מ' דהוה קנקנים ישנים אין מוציא לו בלע וכיון דטעין טעין והט"ז תמה עליו דמ"נ הגם שהוא שבע מלבלוע מ"מ אם מכניס בכלי מאכל אחר פולט ממה שבלע וחוזר ובולע חדש ע"ש ובש"ך בנקה"כ שהסכים לדבריו ומיהו פשוט דגם לט"ז וש"ך מודי דכל ששבע מלבלוע אינו בולע יותר וא"כ עכ"פ לדידן יצטרכו לבטל שתות כמו שכתב במתני' דהיין בולע שתות וצ"ע:

שוב ראיתי בגליון מהרש"א שהביא בשם החו"י בשו"ת סי' ק"א עלה צ"ט שתמה דא"כ אם שהה רק רגע אחד צונן נמי יאסר אלא ע"כ רק גבי יין נסך אמרו כן ומהאי דפרק המפקיד אין ראי' דרק בעין אינו בולע אבל טעם מ"מ בולע ונאסר הכלי ע"כ ולפ"ז היה אפשר ליישב קצת מה שהקשה בנו היקר חתני הגאון מוהר"ר יהודה ארי' שליט"א וא"כ בשאר איסורים למה צריכין שישים נגד כל הכלי ולהנ"ל לכאורה כיון דהטעם נבלע נאסר הכלי ומיהו לגבי יין נסך גם הוא מודה וא"כ אכתי קושייתן צ"ע:

ואשר לכן לפענ"ד מי שאינו רוצה לשתות הויסקי עד שיתברר לו האמת הוא כך שנותנים בחבית של יי"נ ורוצה להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו תע"ב אבל מצד ההלכה ליכא לפענ"ד איסור לשתותו ומי ששתה ודאי אין צריך תשובה על מה ששתה כנלפענ"ד:

אלה דברי מחותנו אוהב נפשו, דשכג"צ ותורתו וכאש"ל וכל הנלוים אליו בלב ונפש,

מנשה הקטן

אגרת י"ח

בענין סוכה ישנה שצריך לחדש בה דבר, ויישוב שיטת בה"ג

עיו"כ התשמ"ג עת תגבורת הרחמים עלינו ועל כל ישראל, בנ"י יצו"א

מע"כ מחותני הרהגה"צ, פרי עץ הדר, מזה בן מזה, פ"ה ע"ה ציס"ע, כקש"ת מוה"ר פינחס מנחם אלטר שליט"א, ראש ישיבת שפת אמת ירושלים עיה"ק תו"א.

אחדשכ"ג בידידות נאמנה ובאהבת אמת כראוי וכיאות.

יקרת מכתבו עם ברכתו ברכת צדיק קבלתי וי"ר שהמברך יתברך בברכת גמח"ט לאריכות ימים ושנים דשנים ורעננים לו ולכל אש"ל ולכל הנלוים אליו בבריות גופא ונהורא מעליא עדי יבא ינון ולו יקהת עמים:

וכדי שלא תהא ביאה ריקנית בלי ד"ת, אתמול בדרשה נתעורר אצלינו בסוגיא דסוכה ישנה (סוכה דף ט') דב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ובירושלמי פ"א ה"ב תני וצריך לחדש בה דבר ובתוס' נסתפקו אי לב"ש ואי לב"ה ורבינו הגדול הבה"ג בהל' סוכה כתב דאפילו יכול לחדש בה דבר כגון למיכנשה ולממך בה בסתרקי סגי ובהע"ט תמה עליו דבעי חידוש בגופה של סוכה, והביאו הראשונים הטור ועוד:

ולפענ"ד ליישב שיטת רבינו הבה"ג דהרי קיי"ל תשבו כעין תדורו וסוכה שיש לה סכך ודפנות מ"מ אכתי צריכה להכניס שם רהיטים כסאות ומטה לישן וכיוצא בו שיהיה כעין תדורו וא"כ כל שמכניס דברים אלו הוה בכלל חידוש בגופה של סוכה דזה עושה בכלל דירה תשבו כעין תדורו וא"כ אתי שפיר דאפילו בסתרקי הוה חידוש בגוף הסוכה:

איברא דבעצם דברי רבינו הבה"ג אמרתי בס"ד דהבה"ג לא קאי אסוכה ישנה כלל אלא קאי אסוכה שעשאה אפילו ערב סוכות וכשרה היא לסוכות אפילו לב"ש ואפילו עשויה לשמה אלא שהבה"ג מיירי כאן לענין ברכת שהחיינו שאמרו בגמ' סוכה דף מ"ו ע"א שנחלקו בזה הירושלמי והש"ס בבלי דבירושלמי מבואר דהעושה סוכה לעצמו מברך לעשות סוכה ושהחיינו והש"ס דילן חולק דעל עשייה אין מברכין דאין מברכין אלא על מצוה שעשייתה הוא גמר מצותה אבל מצוה שיש בה צווי שני אחר גמר עשייתה אין מברכין על צווי הראשון אלא על צווי האחרון כמבואר בגמ' מנחות מ"ב ועיין ארחות חיים (מלוניל) הל' ברכות אות ע"ג ובעל העיטור הל' ציצית שער ג' ח"ב אבל שהחיינו מברכין אפילו אליבא ש"ס דילן ומסקנת הגמ' שם דרב חזא לרב כהנא דמסדר להו לכולהו אכסא דקדושא וקיי"ל כרב אשי דבתרא הוא וע"ז קאי רבינו הבה"ג ת"ר העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו' היתה עשויה ועומדת א"כ אינו יכול לעשות שהחיינו שהרי לא עשאה ואמרינן בגמ' שאם חדש בה דבר מברך שהחיינו על החידוש וע"ז קאמר רבינו שאם מכניס בה בסתרקי מברך שהחיינו ואין זה ענין לחידוש בסוכה ישנה כלל. (ועיין מאה שערים להר"י אבן גיאות מה שתמה על רבינו הבה"ג דחידוש בעי בגופה של סוכה ודו"ק):

והחילוק בזה נראה כך דלענין שהחיינו כיון שהכניס בסתרקי מברך שהחיינו דשהחיינו זו הוא על השמחה וכמו הקונה כלים חדשים מברך שהחיינו הרי בסתרקי נמי הוי בכלל שמחה זו שע"י שמצייר הסוכה בכלים ומצעות יפיפיות וחדשות וכיוצא ואפילו ישנות וחדשות אצלו מברך כמבואר ברכות נ"ט ע"ב וטוש"ע א"ח סי' רכ"ג ס"ג ועין שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תי"ב ולענין השחקים גרסינן בירושלמי אר' חייא כו' וכתבו בשם רבינו יהודה ז"ל ודוקא שחקים החשובים כעין חדשים וכו' ומשמע מיהו דמברך שהחיינו וא"כ אתי שפיר דברי רבינו הגדול הבה"ג שאם חדש בה דבר כגון הכניס בסתרקי מברך שהחיינו דהכנסת בסתרקי נמי הוי חידוש, ומה שהקשה הבעהע"ט דכה"ג בכל סוכה מחדש י"ל דרבינו ס"ל דבסוכה עשויה שיש בה כל הציוד ואין צריך לכלום כגון שיושב בה כל הקיץ ונכנס בה בסוכות וכיוצא בה או שהעושה הכניס בה הכל כה"ג אינו מברך כנלפענ"ד לישב דברי רבינו הגדול הבה"ג ז"ל:

ולענין סוכה ישנה אפשר דס"ל לרבינו הבה"ג כשיטת הרמב"ם והרי"ף דא"צ חידוש כלל ועיין שו"ת רדב"ז שני אלפים נ"ט ג' שיטות בזה:

ובמ"ש צ"ע מה שכתב מרן בשפת אמת סוכה הנ"ל בד"ה במשנה שכתב דיש לעיין אי מהני חידוש בדפנות בלבד ולזה דעתי נוטה וכ"מ בפוסקים דפליגי אי הכנסת כלי הוי חידוש (כמ"ש הב"י בשם בעל הלכות) משמע דבגוף הסוכה עכ"פ מהני גם בדפנות כנ"ל עכל"ק. ולפמ"ש אין מדברי רבינו הבה"ג ראי' לזה, אלא דגם לעצם הספק הנה בפמ"ג כבר דבר מזה וחתני בנו היקר הרה"ג כו' מוה"ר יהודה ארי' ליב שליט"א העיר לי דבריטב"א סוכה מ"ו היתה עשויה ועומדת וז"ל אם יכול לחדש בה דבר פי' בסכך או בדפנות הצריכות לה לעכב מברך מיד שהחיינו והנה נתברר הספק דבדפנות הצריכות לה מקרי חידוש ושאין צריכות לה לעכב לא מקרי חידוש לדעתם ז"ל וא"כ הכ"נ לענין סוכה ישנה בכה"ג:

ואגב מה שהביא מרן השפ"א שם עוד במצה במה פליגי ב"ש וב"ה ראיתי בא"ז הגדול ח"ב סי' רנ"ו שגרס בירושלמי סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין א"ר מנא כי היכי דפליגי בסוכה ישנה פליגי נמי במצה ישנה ור' בון אמר במצה כ"ע לא פליגי להיתר דתני התם ואופה מצתו כדי לאכול למחר והיינו לאכול בשבת ג' סעודות וכו' וזה היפוך מגירסתנו וצ"ע:

ומחמת קדושת החג ואימת יום הדין אשר מלאכים יחפזון לא אוכל להאריך כעת ואני נשארתי עוד בע"ח למע"כ ג"צ על הערה אחת ואי"ה לאחר המועד נתעלס באהבים ובאהבתה ישגה תמיד:

מחותנו ידי"נ דושכג"צ וכאש"ל, החותם מעין הפתיחה בברכת גמח"ט בלב ונפש,

מנשה הקטן

אגרת י"ט

חיוב מיתה לגוי שמל עצמו

י"ט כסלו התשמ"ו, בנ"י יצו"א

בימי הנסים, יעשה לנו נסים, כמו שעשה לאבותינו, ויחזור ויגאלינו, ובראשם האי גאון וצדיק, מזה בן מזה, פרי עץ הדר, מתלמידיו של אהרן, כל רז לא אניס ליה, שר התורה והיראה, רבש"י ה"ה מחותני כקש"ת מוה"ר פינחס מנחם אלטר שליט"א, ירושלים עיה"ק:

אחדשכ"ק בידידות נאמנה ובאהבת נפש וכו', ואבא בהערה אחת אשר ראיתי בשפת אמת עה"ת פ' לך תרמ"ח במדרש ואתה את בריתי תשמור אם ישמרו בניך את המילה ירשו הארץ כו' ויש גורסים ג"כ אם ישמרו בניך השבת וכתב הענין הוא וכו' לכן סוד המילה חפיא עליה ונתגלה רק לבני ישראל וכן בש"ק אות היא ביני כו' וגוי שמל או ששבת חייב מיתה וכו' ע"ש:

והנה גוי ששבת חייב מיתה גמ' הוא סנהדרין נ"ח, ע"ב אמר ר"ל עכו"ם ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן ואמר רבינא אפילו שני בשבת וכתב רש"י דשני לאו דוקא אלא ה"ה לשאר הימים אלא מנוחה בעלמא אסר להו וכ"כ הרמב"ם פ"י מהל' מלכים ה"ט עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה וכן עכו"ם ששבת חייב מיתה אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה ועיין כ"מ ורדב"ז שם, ומיהו לענין מילה לא מצאנו שעכו"ם שמל חייב מיתה ואדרבה בגמ' נחלקו בזה אי גוי שמל הוה מילה, והרמב"ם שם (בהל' י"ד) כתב בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה וכו' וכתב ה"ה ואם רצה לעשות באמרו שנצטוה עליה אין מניחין אותו לעשותה אלא אם עושה כדי לקבל עליה שכר כמי שאינו מצוה ועושה וכן דקדק רבינו וכתב לקבל שכר ומ"מ במצות שצריכין קדושה וטהרה כגון תפילין ס"ת ומזוזה אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותם ע"כ, ולכאורה מילה ככל שאר המצוה הוא דמותר לקיים:

איברא דכן כתב מבואר הרמב"ם בפאר הדור סי' שע"ד וז"ל שאלה יכול ישראל לעשות פריעה לעכו"ם או לא וכו', תשובה מותר לישראל לעשות פריעה לעכו"ם וכו' דהא עכו"ם שעשה מצוה נותנין לו שכר מצוה רק אינו כמו שהוא מצוה הא מיהו שכר מצוה בידו וכו' וכל הבא למול ולפרע לשם מצוה יכולים אנו למול כדת מה לעשות כו' וכתב משה ע"כ. הנה מבואר שעכו"ם יכול למול לשם מצוה ואינו חייב מיתה, וכבר תמהתי מזה אבעל שג"א סי' ס"ט, ואולי מעכ"ג ימצא איזה תירוץ ליישב דברי כק"ז זי"ע ועכ"י [הערה]. או אולי בנינו הגרי"א יש לו איזה תירוץ ליישב דברי כק"ז זי"ע ועכ"י: [הערה]

ואנן מצלינן לאריכת ימיו ושניו בבריות גופא ונהורא וכן דו"ש לחתני כבני בנו היקר ומשפחתו שיחי' עבגצ"א. אלו דברי מחותנו דוש"ק עבד נרצע לאדוניו ובסל מלא ברכות,

מנשה הקטן

הערה - ראה בהערות בסוה"ס

הערה - עי' בס' שיח שרפי קודש ובס' חידושי הרי"ם עה"ת פ' וישלח מש"כ בשם החי' הרי"ם בטעם חיוב מיתת אנשי שכם שהרגום בני יעקב, מפני שכמו שגוי ששבת חייב מיתה משום ששבת היא אות, והוא נשתמש באות, ה"ה מילה שנקראת אות, ג"כ גוי שמל עצמו שלא לשם מצוה וגירות, ומשתמש באות, חייב מיתה. וא"כ מה שכתב השפת אמת פ' לך לך שם הוא מיסוד תורת זקנו החידושי הרי"מ. ועי' בהקדמת ספר פסקי תשובה ח"א שהעיר כבר על דבריו הקדושים שהם נפלאים מאוד. וע"ע בס' חמדת צבי פ' וישלח חלק שפתי צדיקים אות י'. - הערת הרב מיכאל אריה ראנד שליט"א

אגרת כ'

בשיעור צירוף זמן לשתיה בכדי שתיית רביעית

בה"י מוצאי יום הכפורים, ג' לס' "וזאת הברכה" מד"ת הרחמי"ם לפ"ק [תשמ"ז], פעיה"ק ירושלים ת"ו

למע"כ מחותני היקר והנכבד, פ"ה חו"ב, מרביץ תורה לעדרים, ראש ישיבת "בית שערים", כ"ת הרב מאונגוואר, הגר"מ קליין שליט"א.

אחד"ש כת"ר בידידות רבה ובכבוד הראוי‎:

ניסיתי הרבה פעמים להתקשר ע"י הטעלעפאהן בעיו"כ (וביום ו' שעבר), ולא עלתה בידי, יותר מעשרים פעם, וכ"פ הי' הקו תפוס, ואי' בשם הרה"ק הרבי ר' אלימלך זצ"ל זי"ע, ע"מ שאחז"ל ביקש לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, שמבחינה א' זהו עוד יותר עדיף, כי עושה מצוה ועלתה בידו, אולי הי' לו ח"ו איזה פניה, אבל אם מעלה עליו הכתוב בטח מעלה בלי שום פני', ובלבי איחלתי למעכ"ת ולכל הנלוים אליו ולכל בניו וחתניו היקרים ובניהם, ולכל משפ' ברכת גמח"ט ושנה טובה:

אצלנו אין חדשות. בני, חתנו, הרב ד"רוממה" ודומ"ץ דחסידי גור, עסוק מאוד בימים האלה, כי הוא למס עובד לדון ולפסוק בחודש הזה ד"תקיפי במצוות" (כל' הגמ' בר"ה) ובעיקר בעניני סוכות וד' מינים, נוסף על כך עניני שמיטה, מלבד ההוראות הרגילות של איסור והיתר, שבת ויו"ט, וכל דיני או"ח, מלבד הכוללים יו"ד וחו"מ, אשר עכשיו בין הזמנים, אבל בכ"ז ישיבות הנהלה לקראת הזמן הבעל"ט, וכו':

וקצת מעניני דיומא, על קו' העולם לשיטת הרמב"ם (שביתת עשור פ"ב ה"ד, מאכלות אסורות פ"ט הי"ד ועוד) דשיעור צירוף הזמן דשתיית איסור היא לא בכדי אכילת פרס אלא כשיעור שתיית רביעית, (מתחלת שתיית האיסור עד סופו) וא"כ היאך משכח"ל לרמב"ם צירוף בכלל (אא"כ שתה הכל בבת אחת ואז ל"ש צירוף) כי אם הפסיק משהו כבר יותר מכדי שיעור צירוף, (עיין רדב"ז במאכלות אסורות שם (פ"ט הי"ד) ובלחם משנה (פ"ב ה"ד) משביתת עשור שם. ובלח"מ (ועוד) תי' דשיעור הזמן לצירוף הוא באדם בינוני, וכגון שדחק עצמו ושתה יותר מהר קצת, ויש שתי' דכמלוא לוגמיו מעט פחות מרביעית ובאותו מעט הפסיק, ויש שתי' בננס ששיעורו יותר קטן מבינוני. (והתי' דחוקים כמובן, ואיכפל תנא לאשמעינן כל הני):

[הערה בספר תורתך שעשעי לפ' נשא פלפל בזה ותי' שמשך זמן שתיית יין ארוך יותר משתיית שאר משקין עי"ש - המו"ל].

ולי הי' יותר ק' לסוגיית הגמ' יומא פ' דכי איתשל (שתיית מלא לוגמיו) בעוג מלך הבשן איתשיל, כלומר באדם מישראל ענק וגדול כעוג מלך הבשן, (ביאור הדבר דעוג גוי הי', ופי' הכונה ישראל ענק וש"י), ואז ב"ש לחומרא, דזהו ברור דשיעור השתי' של כ"א היא כמלוא לוגמיו כדאיתא שם יומא פ', (ע"ש כמלוא לוגמיו דר"א בריבי וככותבת דכ"ע שוין) וכן אי' מפו' במשנה (כלים פי"ז מי"א, דכמלא לוגמיו ביוה"כ כל אדם לפי מדתו), וא"כ באדם גדול כעוג, בכלל לא יבא לידי חיוב שתי' ביוה"כ אפי' אם ישתה בבת אחת, כיון דמתחלת שתייתו ועד סופו יהי' יותר מזמן שתיית רביעית, (וא"כ שיעור שתי' ביה"כ יהי' כעין לאו שאינו שוה בכל), ואולי גם פחות מכשיעור לא יהא לו אסור דלא חזי לאיצטרופי. ועוד, דא"כ עוג מלך הבשן אף פעם לא יגיע לייתובי דעתא, ובגמ' יומא פ' ב' משמע דעוג מלך הבשן מייתבא דעתי' (גבי אכילה) בככותבת וכי בשתי' אף פעם לא, וזהו פלא:

ואולי כיון דאדם ענקי היא בית הבליעה שלו גדול יותר ויכול לבלוע הרבה בבת אחת, ואדרבה שתייתו יותר מהירה מכל אדם, ואם זהו אמנם כך א"ש קו' אחרת, דלתי' דכמלא לוגמיו היא קצת פחות מרביעית, (באדם בינוני) א"כ כל אדם בינוני ג"כ י"ל לידי צירוף באותו משהו שכמלא לוגמיו פחות מרביעית, י"ל שהרי מלבד דשביתת עשור לענין יוה"כ כ' הרמב"ם ז"ל כן גם במאכלות אסורות (פ"ט הי"ד) לכל איסורי תורה (ובנזיר פ"ה לענין רביעית יין דנזיר) ושם האיסור רביעית ממש ובאדם בינוני ח"ש בכלל צירוף אא"כ שותהו בבת אחת (ול"ש צירוף). ולפ"ז אדרבה כ"ז באדם בינוני אבל ענק שותה אולי יותר מהר (ואכמ"ל):

והנני ידידו המברכו בכט"ס ובברכת י"ט של סוכות שמח, ידידו ומחותנו מוקירו ומכבדו כערכו,

פינחס מנחם אלטר

אגרת כ"א

העולה לגדולה אי נשתנה גופו

אסרו חג דסוכות התשנ"ג, בנ"י יצו"א

מע"כ מחותני רב הרבנים, גאון הגאונים, אספקלריא המאירה, דזיו ליה כבר בתיה, פרי עץ הדר, מזה בן מזה, דמטמרין גליין ליה, תל תלפיות, צדיק תמים, ראש בשמים, מדברנא דעמי', נשיא אלקים, רבן של ישראל, כקש"ת מוה"ר פינחס מנחם אלטר שליט"א, כ"ק אדמו"ר מגור ירושלים עיה"ק ת"ו.

אחדשכ"ק מחותני שליט"א באהבה נאמנה, הנני שולח גרגיר מה שאמרתי יום ראשון דסוכות ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר סוכות תשנ"ג לכבוד בנינו חתני הרהגה"צ הגריא"א זצ"ל [נדפס בשו"ת משנה הלכות חי"ד סי' קנ"ה], ופטפוטי דאורייתא בו בד"ת בו נדברנו תחת אחת השיחים שיחה נאה בקרית אונגוואר לפני ראש השנה:

וראשון לציון מה שעלתה בידי להשתעשע את מע"כ מחותני בד"ת אשר בה נדברנו בהיות מעכ"ק מחותני שליט"א בביקור בקרית אונגוואר בחודש אלול תשנ"ב לפני חזרי לארצינו הקדושה במינוי סנהדרין שאין ממנין אלא בעלי קומה ובגמ' שבת צ"ב ע"א אין השכינה שורה אלא על חכם גבור עשיר ובעל קומה ובסנהדרין י"ז אר"י אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה וכן מלך ובשאול כתיב משכמו ולמעלה גבוה מכל עם ואיך הושיבו את דוד שלא הי' בעל קומה ומעכג"ק מח' שליט"א העיר דדוד לא הי' כשאול אמנם לכאורה לא מבואר שלא הי' בעל קומה וש"י:

האמנם מה שחשבתי בזה לפ"מ דמבואר בקרא (שמ"א ט"ז ז') ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב והגם שדרשו גבוה מגבהות מ"מ גם מידי פשוטו לא יצאנו ואמר לו הקב"ה אל תבט אל אחיו שהוא גובה קומה ובחר בדוד שלא הי' גובה קומה כמוהו ועל דרך הרמז דוד הוא הקטן, איברא דבגמ' יבמות מ"ט אמר ליה (שאול לאבנר) שאל עליה דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו וכתיב ביה בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל עם מבואר דדוד עכ"פ הי' נמוך משאול ואעפ"כ כשלבשו שאול את מדיו הי' כמדתו והנה רש"י עה"פ פי' נהפכו למדת דוד ומהרש"א בח"א פי' דמדיו של שאול היו מכוונים לו בנס:

ברם במקום אחר הבאתי מויק"ר ס"פ כ"ו וילבש שאול את מדיו הא למדת שאפילו יהא אדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך כל כך למה שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו ובפסיקתא פס' יו"ד כבודי זה מלכות ומרים ראשי זה שמן המשחה, ובילקוט תהלים פ' מ"ה שמן ששון מחבריך שמכיון ששמן המשחה היה יורד עליו אם היה קצר היה מאריך, וכעין זה פי' דה"ה בנשיא וסנהדרין וראש ישיבה ובגמ' הוריות (י"ד ע"א) אביי ורבא ור"ז ורב"ח הוו יתבי והוו צריכא רישא אמר כל דאמר מילתא ולא מיפרך ליהוי רישא, דכולהו מיפרך לבר מדאביי דלא מיפרך, חזייה רבה לאביי דגבה רישא א"ל נחמני פתח ואימא, ובפרש"י שם אמור דרשא דמשמיא פסקו לך רבותא שהכיר בו שינוי גופא, הנה דגבה רישיה ממש כיון שנעשה ראש ולכן נמי בסנהדרין אם המשרה הולמתו אשתני גופיה וגבה רישיה ורתתו מלפניו בעלי דינין: [הערה. ראה בכתובות דף מ"ה. תני שילא כל היכא דאישתני גופא אישתני דינא ואמר רב נחמן בר יצחק תנאי היא דתנן נשיא ומשוח שחטאו עד שלא נתמנו ונתמנו הרי הן כהדיוטות רבי שמעון אומר וכו' - המו"ל].

וקצת חשבתי לדייק לשון גבה רישיה ולא אמר גבה כל גופו דבאמת קאי על גבהות הראש שנתעלה במעלת התורה והנהגה וזוכה לסקור הכל ע"ד שאמרו לב מלכים עד אין חקר שכיון שנתמנה להיות ראש על הציבור גבה רישיה עד אין חקר:

ובזה מובן מה שמספרים מר' אייזעלע חריף שפעם שאל את החסידים מה גבר בגוברין הרבי מ"ש משאר בנ"א והשיב החסיד לפי המסופר שנתעלמה ממנו משנה מפורשת התורם מן הכרי מיד שתרמו נעשה הקדש והשאר נשאר חולין ולא חולין טבל שאינו מתוקן אלא נשאר חולין ומתוקן והכל ע"י ההפרשה הנ"ל והשיב מה שהשיב כידוע, ולפי מש"כ אתי שפיר דבאמת ההפרשה כיון שנתמנה לראש גבה רישיה על כל וזוכה לתקן אחרים, ועיין מאירי שבת לב מלכים עד אין חקר ודו"ק:

ומה מובן בזה דברי רש"י יבמות פ"ז דאיסור טבל הוא משום דפתיך בה תרומה נמצא דבאמת מה שמפריש לא הי' חולין מעולם אלא מעולם הי' בגדר קדושה אלא שהי' פתוך ומעורב בין הצבור בתוך עמי אנכי יושב ולא ניכר ההקדש מתוך שלא הי' מופרש ועיין תוס' נדרים י"ב ע"א ד"ה כחלת אהרן וכתרומתו וא"ת הלא קדושת התרומה חלה ע"י דבור והפרשה וא"כ הוי דבר הנדור וי"ל מ"מ אין האיסור שבתרומה בא ע"י הפרשה שהרי קודם לכן נמי היה אסור משום טבל דהפרשת תרומה אינה כ"א להתיר ע"ש. ועיין גם תוס' קידושין דף ל"ח ובר"ן נדרים ועוד מקומות דבאמת הפרשת תרומה אינו אלא מברר ההקדש שבתוכה ומפרישה ומקדישה ולפ"ז אתי שפיר מאד דודאי מן השמים בררו ויש ברירה ומיושבת קושית הגאון ז"ל:

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל (סנהדרין י"ד ע"א) אין אדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו כל עונותיו ועולה הוא משמע עליה שבעצמו עולה לגדולה שמוחלין לו כל עונותיו:

ולולי דמסתפינא הי' נלפענ"ד לומר בזה דבר יקר דהנה אמרו ז"ל דהחטא ממעט ובגמ' חגיגה י"ב ע"א אמר ר' אלעזר אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע שנאמר למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ וכיון שסרח הניח הקב"ה ידיו עליו ומיעטו שנאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך רב יהודה אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר למן היום וגו' ולקצה השמים ועד קצה השמים כיון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו וכו' הנה דהחטא ממעט, גם הנחש ע"י החטא נענש ונקצצו רגליו ועל גחונו ילך כל ימי חייו ונשפל עד לארץ. ומובא בחז"ל דבימות המשיח שיתגלה לנו במהרה ויתכפר החטא לגמרי אז גם הקומה יחזור לבנ"י, ואולי מה"ט משה רבינו הי' גובהו עשר אמות ולחד מ"ד כל הלוים היו עשר אמות לפי שהם לא חטאו ונתקן אצלם החטא של אדה"ר:

ומה מכיון בזה מ"ש ז"ל בגמ' נדה ל' ע"ב דרש ר' שמלאי הולד במעי אמו נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא וכו' וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ ויש להבין מה טעם מראין לו כל הנ"ל וצופה ומביט מסוף העולם כיון שלא ישאר אצלו וגם לימוד התורה כבר שאלו עלה והשנית הדברים מתמיהין מאי ראי' מייתי מלפתח חטאת רובץ, ומה שייכות להני אהדדי:

אמנם נראה דתינוק במעי אמו הרי אין לו חטא והרי הוא עתיד להיות צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו וכמו אדם הראשון ואף כי לאחר שחטא אדם הראשון ותשת עליו כפיו וכל בני אדם נתמעטו בקומה מ"מ ברוחניות ובגדר של צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו עדיין ביד כל אדם לזכות לזה כל זמן שלא חטא כמו אדה"ר קודם החטא וכמו שהוא במציאות שקודם שחטא והוא במעי אמו צופה ומביט אפילו בקטנותו וכ"ש בגדלותו ואמרו בגמ' ואל תתמה כי זה מציאות ורבינו הקדוש החוזה מלובלין יוכיח האמנם מה זה שלאחר כך שוכח את הכל ואמר לפתח חטאת רובץ שכיון שיצא ממקור והיצה"ר פגשו מיד ביציאה ונסתמו עיניו ולבו עכ"פ נראה דהחטא ממעטו הן ברוחניות והן בגשמיות ולכן אר"א אין אדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו כל עונותיו וכיון שע"י החטא הוא מקטין ושוב כשמוחלין לו כל עונותיו עולה לגדולה ונתעלה שהרי הא דנתמעט היה מטעם החטא וכיון שמוחלין לו כל עונותיו שוב עולה לגדולה ונתעלה ברום המעלות:

והנני מח' קשור באהבתו המתפלל לאריכת ימיו ושנותיו ושיזכה להנהיג עדתו עדי יבא ינון ונעלה לציון ברנה דושכ"ק בלב ונפש,

מנשה הקטן בן רחל לאה

אגרת כ"ב

ביאור בגמ' סנהדרין אני ראיתי בן סורר וישבתי על קברו

ב"ה, ערב סוכות תשנ"ה, פעה"ק תו"ב

לכב' מחותני וידידי הנכבד והיקר, הג' המפור' מפיץ תורה שספריו מבדרין באהלי שם ויושב על מדין כו' הרב ר' מנשה קליין שליט"א, אבד"ק ור"מ "בית שערים".

כפי שהבטחתיו להשתעשע בד"ת במכתב, הנה סוכות אחרון לבל תאחר לג' רגלים, ואולי גם בקבלה של דבר טוב ג"כ יש קצת חשש, ואמהר למלאותו בה"י:

ביוהכ"פ האחרון [הערה במחזור הדף היומי למדו אז סוגיא זו - המו"ל] עלה בדעתי לתרץ קו' מסורת הש"ס בב"מ צ': על רש"י שם, דר' יונתן היה כהן, והרי בסנהדרין ע"א. (בטעות צויין ע"א עמ' ב'), אי' דאר"י אני ראיתי (בן סורר) וישבתי על קברו, ואם הי' כהן אסור להיטמאות, ורעק"א בגה"ש שלו בסנהדרין ע"א. העיר מיו"ד ר"ס שס"ד בהג"ה דיש אוסרים (אשר"י בשם או"ז) לישב על קבר (גם לישראל מטעם הנאה), והיאך ישב ר"י שהי' כהן: [ראה בערות בסוה"ס]

ונ"ל לתרץ ב' הקו' בתירוץ אחד ודאי בהרוגי בי"ד (סנהדרין מ"ז.) [צ"ל מ"ו.] שהיו ב' בתי קברות, אחד לנסקלין כו' ואחד לנהרגין כו', ואחרי (י"ב חדשים) עיכול עצמותיהן מלקטין אותן ומוליכין אותן אל קברי אבותיהם. ואי' דקבר שפינהו מקומו טהור (- מתורץ קו' ר"י פיק במסורת הש"ס ב"מ צ': -) ומותר בהנאה (- מתורץ קו' רעק"א), ולא מיבעיא לשי' הרמב"ם ז"ל בפ"ח ה"ח מטומאת מת דכל קבר שפינהו טהור ומותר, (עי"ש בכ"מ) אלא גם לשי' (רש"י) הרמב"ן והשו"ע שגי' הפוכה, דקוברן בקבר שאול, או שאינו שלהן, הרי יכול לפנותן ומקומן טהור, כדמוכח בהדיא בס' אור שמח (על הל' שמחות פי"ד הט"ו) כמו בקבר גולין שקוברין אותן בערי מקלט ואח"כ מפנין, ואי' (במכות) במשנה סנהדרין ההורגת א' לז' שנים נקראת חובלנית, וא"כ מסתמא רוב הזמן הי' בתי הקברות דבי"ד להרוגיהן פנויין, ובכלל ר"י לפי החשבון בזמנו לא דנו דיני נפשות כבר כנראה, ומסתמא ראיתי וישבתי על קברו (מתכוין גם על ראיתיו, דאל"כ צ"ל שהאריך ימים טובא):

ופלא שלא הק' מברכות י"ח. דר"י הלך על קברות בציציותיו (ודוחק להעמיד גם שם על בית הקברות מפונה): [הערה]

מחותנו ידידו המברכו עוה"פ בי"ט שמח וכ"ט, הטרוד בטירדא די"ט ומברכו ומוקירו כערכו,

פינחס מנחם אלטר

(עי' גם מעבר לדף הזה בצד השני)

[הערה נדפס בסימנים הבאים]

הערה - במכתב להרב מיכאל אריה ראנד שליט"א ביאר קושייתו: אבל בכ"ז קשה לי מברכות י"ח. דר' יונתן אזיל לבית הקברות וא"ל ר"ח שיגבי' ציציותיו שלא יאמרו המתים מחרפין אותנו כו', ודוחק להעמיד גם שם בקבר מפונה דאם בקבר מפונה הי' צ"ע מה החירוף אם הולך בציציותיו. ועי' בהגה' מצפה איתן ובהגה' יפה עינים ברכות שם.

אגרת כ"ג

שאלה בענין זריקת "עפידורל" ליולדת בשבת

אסרו חג (שלכם) סוכות תשנ"ה לשנה הבאה בה"י

גמרתי מכתבו מעבר לדף בעיו"ט, אולם מכיון שלא היה כבר שליח, עיכבתי המכתב עד אחרי י"ט, כי אז שכיחא שיירתא, מהכא להתם, ובינתיים ברצוני להוסיף להשתעשע בד"ת עם מחותני שליט"א.

וקודם כל מה שצריכה לי לדינא, כי רבים השואלים אותי בענין זריקת "ד?ל" ליולדות, וזה [זריקה] "נידעל" בלע"ז שלכם, אשר מכניסים כמדומני לעצם של השדרה, להקל על מכאובי הלידה, (ויש חשש רחוק א' מעשרת אלפים של פגיעה ח"ו בחוט השדרה, שעלול לגרום לשיתוק קל [stroke - paralise] רח"ל, אבל בדרך כלל מיקל על הלידה ועל הכאבים, והרופאים ממליצים ע"ז כולם, (ולדבריהם אפי' אם ח"ו נפגע זה קל בדר"כ ואפשר ע"י פיזיוטרפי' לרפאות ע"פ רוב), ובחול אני ממליץ בדרך כלל (ובפרט אם מומחה עושה הזריקה איינשפריץ), ואיך הדין אם חל בשבת, הרי התירו גם מלאכה גמורה ליולדת, ואפי' כדי לייתובי לדעתה, כמ"ש אצל סומא שמדליקין נר בשבת אע"פ שא"צ, רק ליתובי דעתה, ואם היולדת פוחדת מכאבי' זה בודאי יתובא דעתה, ואיינשפריץ היא מלאכת חובל, כי א"א בלי טיפת דם, לכאורה) עי' או"ח ר"ס ש"ל ובגמ' שבת קכ"ח: (וכמו שהרבנים מתירים לנסוע בשבת לשפיטאל יותר טוב אע"פ שיש יותר קרוב, אם החולה מיושבת דעתה עי"ז, ואולי שם ההיתר, כי אם מסתכנת בלידה ומותר לחלל, כ"ש שמותר לנסוע, והרי תנן וקוראים לה חכמה ממקום למקום, ואם ההוספיטל יותר טוב, מונע סכנה, ולא מטעם ייתובי דעתה, בלבד) בכ"א יתובי דעתה מפו' בגמ' ובש"ע, ורציתי לשמוע חוו"ד ג"כ בזה הענין:

ידידו ומחותנו, מוקירו ומכבדו כערכו,

פ.מ. אלטר

[הערה המשך המכתב נדפס באגרת כ"ה]

אגרת כ"ד

תשובה בדבר זריקת "עפידורל" בשבת

ובענין שומר פתאים ד'

א' לסדר כי אותך ראיתי צדיק התשנ"ה, פה בנ"י יצו"א

מע"כ מחותני ידי"נ האמתי ויד"נ כל חי, פאר הדור והדרו, בוצינא דנהורא, אספקלריא המאירה, דזיו ליה כבר בתיה, מרגניתא דלית ביה תומא, דמטמרן ליה גלויין, הרהגה"צ נשיא אלקים רבש"י כקשג"ת מוה"ר רפ"מ אדמו"ר מגור שליט"א.

ובד"ת מה שפלפל לדינא שרבים השואלים לענין זריקת "עפידורל" ליולדות הנקרא בלע"ז שלנו נידע"ל אשר מכניסים (לעצם השדרה) להקל על מכאובי הלידה ויש בזה חשש רחוק כא' מעשרת אלפים לפגוע בחוט השדרה ח"ו שעלול לגרום לשיתוק קל (פאראליזע) רח"ל ובחול ממליץ עליו בדרך כלל ובפרט אם מומחה עושה הזריקה אבל בשבת שהגם שמתירין מלאכה גמורה אפי' רק ליתובי דעתה כגון מדליקין נר ואפי' לסומא והמפחדת מכאב זה אם הוא בכלל יתובי דעתה כי איינשפריץ זה הוא מלאכת חובל כי א"א בלי טיפת דם כא"ח סי' ר"ל וגמ' שבת קכ"ח, כמו שהרבנים מתירין לנסוע עם היולדת לבית חולים ואפי' רחוק כל שהוא יותר טוב והאריך שם לכאן ולכאן:

והגם כי לא לדידי ולמטלתי צריך מ"מ אהבה דוחקת להשתעשע בדברי תורה הנה זה כבר כתבתי על קושית הח"ס ז"ל שדרשו כי עליך הרגנו כל היום זו מצות מילה והקשה הרי ראינו שב"ה אפילו אחד מעשרת אלפים ח"ו לא מת ותי' דמצות מילה מגין ויש לדייק דכהיום רואים אפי' עכו"ם מלין ולא מתים והנראה לפמ"ש ר"י בתוס' יומא (פ"ה ע"א ד"ה לפקח הגל) דהיינו טעמא דאין הולכין בפק"נ אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יבא בשום ענין לידי מיתת ישראל ולכן אפילו אחד מיני אלף או עשרת אלפים אם אפשר ח"ו מקרה אז דוחים כל אלו מפני האחד ודוחה שבת בשביל הנפש הזה:

ובזה מובן לשון חז"ל מרפא (יבמות י"ב ע"ב) שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה וכו' וחכ"א אומרים אחת זו ואחת זו משמשת והולכת כדרכה ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ה' ועיין ריטב"א שם דף ע"ב ע"ב יומא דעיבא לא מהלינן ביה והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה' וכתב הריטב"א שם דמי שאינו רוצה להיות פתי ולסמוך על זה ואינו מל רשאי וכ"ש בשבת וצ"ב מה הדין שומר פתאים להכניס עצמו בסכנה שאם ע"פ התורה מותר לחלל שבת האמנם נראה שהתורה חסה על נפש מישראל אפי' אחד מיני אלפי אלפים שח"ו לא יבא לידי סכנה אבל כיון שרובא דעלמא אין חוששין בכזה וסומכין על רוב שלזה לא קרה גם לא לא יקרה והרי הוא פתי לסמוך על דבר כזה ולכן התירה התורה ואמרה שומר פתאים ה' ומי שעושה וסומך על זה ולא מקרי ח"ו מאבד עצמו לדעת או מכניס עצמו לידי סכנה אבל הנזהר תבא עליו ברכה שהרי התורה אמרה ושמרתם מאד לנפשותיכם:

ולכן בזריקה כזו נמי שאפשר ח"ו מקרה אחת לעשרת אלפים לענין פק"נ הרי הוא בכלל דברי ר"י של וחי בהם אלא דמ"מ כיון דרובא דעלמא עושין וסומכין על זה הרי הוא בכלל שומר פתאים ה' ולכן בחול יש לסמוך על זה ובפרט ליש לה מכאובים גדולים ובמקום ליתן הרדמה בכל הגוף שג"כ לא יצא מגדר סכנה אחד מיני עשרת אלפים ואולי הרדמה עוד סכנה יותר גדולה באחוזים מזריקה כזו וודאי מי שאפשר בלי כל רק לסבול קצת יסורים מה שנתקללה בה תסבול אבל מה נעשה לאחותינו שאינה יכולה לסבול:

ועיין כתובות (ל"ג ע"ב) אילמלא נגדוה לחנני' וכו' הוו פלחי ואמר לי' רב סמא לרב אשי ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה ועיין ש"מ שם ובגמ' (ב"מ פ"ו ע"א) אמר אזילנא מהכא אי מקטל קטלו להאי גברא לא מגלינא ואי נגידי מנגדין ליה מגלינא ופרש"י ואם יסרוני ביסורים אגלה, הרי דיסורים גרוע ח"ו ממיתה ולידה הוא בכלל סכנה כמבואר בגמ' (שבת ל"ב ע"א) ומ"ש בשעת לידתן וברש"י שם ד"ה באין לחשבון משהגיעה לפתח הסכנה, וא"כ כיון דעכשיו רובא דנשים לוקחות זריקה זו בחול הו"ל בכלל שומר פתאים ה' וממילא בשבת נמי לכאורה מותר, ובפרט שזריקה כשהיא לעצמה אפשר דאינו מוכרח שתוציא דם ויהי' בכלל חובל דאפשר דלא הו"ל בכלל פס"ר:

ומיהו ודאי נשים שיכולות לסבול קצת ואין אצלם גדר של סכנה וכיוצא בו ורוצות לסבול קצת ולא להיות בכלל פתאים, אין להם איסור ואדרבה תבא אליהם ברכה, ויפה דייק מעכג"ק (שליט"א) שאם על יתובי דעתה התירו כמה דברים ואפילו בא לידי חילול (א"ח סי' ר"ל ובגמ' שבת קכ"ח ועוד) כ"ש כאן שזה חלק מהצלה מכאבים ואפשר לפעמים אפי' הצלת נפשות הנני מסכים עם מעכ"ג שאם צריכים גם בשבת מותר:

איברא דלכאורה יש לעיין מהא דתנן ב"ק צ'-צ"א החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור, אחרים שחבלו בו חייב ומוקי מתניתין בתנאי א"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו וא"ד מותר לחבול בעצמו ובטוש"ע ח"מ סי' ת"כ סע' ל"א כתב החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי וכו' ע"ש ובסמ"ע, אבל הרמ"ה (הובא בטור שם) פסק דאדם רשאי לחבול בעצמו ועיין ב"י שם ולכאורה נראה שהוא דרבנן:

אמנם המאירי שם כתב שהוא מן התורה אסור לחבול למ"ד שאסור ועיין ר"ן פ"ג דשבועות בנשבע לבטל את המצוה וכו' ויו"ד סי' רל"ט ובשו"ת ריב"ש סי' תפ"ד ובט"א מגילה כ"ז ועיין יש"ש ב"ק הנ"ל סי' נ"ט ובספרינו משנ"ה ח"ד סי' רמ"ה ועכ"פ מידי ספיקא לא יצאנו וכיון דכאן נוגע ליסורים ולמנוע כה"ג נראה דלכ"ע אם אמרה לחבול בה כדי להקל מיסורין מותר ויצא הדבר בהתירא בס"ד:

ובזה הנני תולעת ולא איש, מחותנו ידי"נ קשור באהבתו באמת ובלב ונפש,

מנשה הקטן

אגרת כ"ה

המשך אגרת הפני מנחם

בירור בדין השכיר בית לאוהבו ונעשה שונאו ורוצה להוציאו ולא התנה בתנאי כפול

ישוב דעת הרמ"א חו"מ סי' שי"ב ס"ט

ועוד אנצל קצת לחידו"ת שעלה בדעתי בשבת אחרי יוה"כ, והרי ידוע מאחז"ל (במד"ר אמור) דסוכות הוא ראשון לחשבון עוונות, כי עד סוכות עסוקים בסוכה ובד' מינין, (ומצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא כמ"ש בסוטה כ"א. ופירש"י מצלא מן החטא) ובשבת א"י לעסוק בהכנות לסוכה ולולב, וממילא אין עצה להנצל מהחטא אלא ע"י יגיעה בתורה, מלבד עצם מצוות ומעלת היגיעה בתורה תמיד:

הקצות החושן בסי' שי"ט (סק"א) מרעיש על רבינו הרמ"א ז"ל ורוצה להשוותו כטעה בדבר משנה ח"ו, ומבטל פסקו של הרמ"א בסי' שי"ב ס"ט בחו"מ (וגם שם בסי' שי"ב בקצות, רודפו, ואינו נותן לו מנוח). וז"ל הרמ"א ז"ל שם בסי' שי"ב ס"ט (וכן כ' בלבוש שם סעיף י', שהגי' תורת רבו הרמ"א כסולת נקי'), מי ששכר בית לחבירו והיה אוהבו ונעשה שונאו אין יכול להוציאו מן הבית, ואם אמר ליה מתחילה שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו, ובקצות החושן סתר פסק רבינו הרמ"א, משום דבעינן תנאי כפול, ולא התנה בתנאי כפול:

ולכאורה דבריו תמוהים, ולענ"ד הקלושה נראה ברור, שח"ו שרבינו משה אמת ותורתו אמת והרמ"א ז"ל טעה בדבר משנה, ובקידושין נ' האי מאן דבעי למיסק לא"י סליק ולא איתדר לי' אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר הוא והא לא איתדר לי', וכ' הראב"ד ש"מ דלא בעינן תנאי כפול אלא בגיטין וקידושין, והרמב"ן (בחי' לקדושין נ'.) אחר שהביא דברי הראב"ד וקו' התו' על גילוי דעתא בגיטא הרי לא כפל תנאו, ותי' "אלא י"ל שאין דרך תנאים אלא במתנה על חבירו כגון תנאי בני גד ובני ראובן, אבל מוכר על דעת מעשה של עצמו, כגון שדי מכורה לך אם אעלה לא"י, אם לא עלה ודאי בטל מקח, שאפי' בעלה קרוב לאסמכתא היא ע"ד כן כו'". וז"ל הרמב"ם בפי"א ה"ח ממכירה, "מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת מכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני כו' ה"ז כמוכר על תנאי כו', שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה, וכן כל כיוצא בזה". ובשו"ע ח"מ סי' ר"ז ס"ג, העתיק המחבר לשון הרמב"ם הנ"ל, ואין פוצה פה ומצפצף. ואין לחלק בין מכירה לשכירה, דקי"ל כרב נחמן ב"מ ק"ב: דבכל דין ספק או אי בהירות השוכר, אוקמינן המשכיר בחזקתו, דקרקע בחזקת בעלי' קיימת (חו"מ סי' שי"ז סעיף א') (ושכירות הויא מכירה לשעה, ואם הלוקח אינו מוחזק כ"ש השוכר, וכמבואר בחו"מ (שי"ז שם) ובסי' שי"ב סעיף ט"ו:

וכן מאי שנא מאם חיתן המשכיר בנו שיכול להוציא את השוכר תוך זמנו אם לא היה יכול להודיעו קודם, (ב"מ ק"א:, חו"מ שי"ב סי"ב) שאומדין דעתו אדעתא דהכי לא הי' משכירו, שיהא המשכיר מחפש למצוא לשכור דירה במקום שהשוכר יחפש לשכור, אע"פ שלא הי' תנאי כפול, ואין פרנסתו תלוי' בזה, וכן מההוא דקנה ספינה מלאה יין, ולא היה מוצא לשכור, ואשה א' לא רצתה להשכיר לו, והלך וקידשה, והשכירה לו, ואח"כ שלח לה גט, ושכרה פועלים ע"ח חלק מהיין שלו שיוציאוהו לרחוב, וקי"ל כר"ה ברי' דר"י שהדין עמה, (ב"מ ק"א:) דא"ל דמיית עלי כארי' ארבא אפי' בחצר דקיימא לאגרא, ורוצה להשכיר לאחרים ולא לו, וכאן דא"ל רק בשביל שאתה אוהבי ונעשה שונאו:

(וע"ש חו"מ סי' שי"ב, בדברי הגר"א, שהביא ראי' לרמ"א משם וברוך שכיוונתי, ובט"ז שם דוקא שהשוכר נעשה שונאו (ולאו כל כמיני' דמשכיר), דומיא דההיא איתתא דאר"ה ברי' דר"י כו'). ושם לא הי' פרנסתה מזה, (דל"מ בתים דלא קיימא לאגרא, בגמ' ב"מ ק"א: שם), (ובערוך השלחן (שם) עשה "פשרה" שכ' דדוקא אם לא הי' גילוי דעת ברור דאל"כ בעי תנאי כפול, (בשם הקצות), ובקצות למ"צ כך) ומאן יהיב לן מעפרא דקצות ומליינן לעיינין), אבל אם כל הראשונים והאחרונים לא חילקו בזה, א"י אם יש בדבריו ממש כדי לסתור ח"ו פס"ד של הרמ"א שכתב מפורש, דגילוי דעת גמור הוי. והנלענ"ד כתבתי, (ובתענית כ"ג. או חברותא או מיתותא, הרי שאוהבו כמו פרנסתו) (אם הוא כארי' ארבא) (בב"מ שם ג"כ משמע הכי כמ"ש הרמ"א):

ידידו ומחותנו, מוקירו ומכבדו כערכו,

פ.מ. אלטר

אגרת כ"ו

תשובה בדבר שכר בית לאוהבו ונעשה שונאו אי יכול להוציאו

א' לסדר כי אותך ראיתי צדיק התשנ"ה, פה בנ"י יצו"א

מע"כ מחותני ידי"נ האמתי ויד"נ כל חי, פאר הדור והדרו, בוצינא דנהורא, אספקלריא המאירה, דזיו ליה כבר בתיה, מרגניתא דלית ביה תומא, דמטמרן ליה גלויין, הרהגה"צ נשיא אלקים רבש"י כקשג"ת מוה"ר רפ"מ אדמו"ר מגור שליט"א.

ועתה נעתיק עצמנו על דבר אשר יצא להציל את תורת רבינו משה הרמ"א ז"ל בח"מ סי' שי"ב ס"ט שכתב מי ששכר בית לחבירו והיה אוהבו ונעשה שונאו אין יכול להוציאו מן הבית ואם א"ל מתחילה שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו (נ"י פ' השואל) והקצוה"ח בסי' שי"ט סק"א הביא דברי הגמ' פ' השואל דף ק"א בהאי גברא דהטעה האי אתתא וקדשה ונתנה לה מקום לאתובי ארבא דחמרא וחזר וגירשה אזלה איהי אגרא שקולאי מיני וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא ואמר רב הונא אבריה דר"י כאשר עשה כן יעשה לו וכתב הנ"י ז"ל דוקא כה"ג דהך איתתא שלא היה דעתה לאגורי להאי אלא מפני שקדשה הא אלו השכירה לו סתם קודם ואח"כ קידשה לאו כל כמינה דמיעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו ודאי ליכא למימר הכי וכ"כ הריטב"א ע"כ:

ומזה כתב הרמ"א בסי' שי"ב ס"ט דאם פי' ואמר לו שמשכיר לו מפני שהוא אוהבו ואח"כ נעשה שונאו יכול להוציאו ע"ש ותמיה לי טובא כיון דלא התנה בדיני תנאי היכי מהני מפרש מפני שהוא אוהבו דהא כל שאינו כתנאי ב"ג וב"ר בתנאי כפול התנאי בטל והמעשה קיים וכ"כ מהרי"ק שורש קפ"א (ט"ס שכתב קמ"א) וז"ל גם מה שטען האיש הזה כי יסוד החתימה לאהבת השלום והשלום לא הי' מתמיד כו' הרי לא נכתב בלשון תנאי וכו' וא"כ ה"ה בזה שאו' מפני שאוהבו הא לא כפליה לתנאיה והו"ל כהאי דמהרי"ק שכתבו לאהבת שלום והשלום לא הי' מתמיד, ולא דמי להאי איתתא דהי' גילוי דעת גמור. וכן שנה וציין להקשות עליו בסי' שי"ב ס"ט:

ומעכג"ק מחותני שליט"א יצא לישע דברי רבינו הרמ"א ז"ל ועיניו כיונים משוטטין בים התלמוד ראשונים ואחרונים לא הניח דבר קטן וגדול שלא נגע בו להציל את האר"י החי הרמ"א ז"ל. ובנה יסודו חדא הא שכתבו כמה ראשונים ובראשם הראב"ד ז"ל (קידושין נ') דלא בעינן תנאי כפול אלא בגיטין וקידושין והרמב"ן קידושין הנ"ל כתב לחלק בין מוכר לחבירו דלא בעי דיני תנאים ובין מתנה על חבירו כגון תנאי דב"ג וב"ר אבל מוכר על דעת עצמו מוכר וכן כתב הרמב"ם פי"א ה"ח מהל' מכירה ובש"ע ח"מ סי' ר"ז ס"ג והאריך להביא ראיות מאירות עינים מראשונים ואחרונים וכל רז לא אנוס ליה והעלה דמשה אמת ותורתו אמת בלי עקש ופתלתול:

ולפענ"ד צדקו דברי מעכ"ק מחותני שליט"א הגם כי רציתי לישב דברי כקד"ז הקצוה"ח ז"ל אבל האמת אהוב מכל, וחוץ מהראיות החזקות שהביא שאינן צריכות עוד חיזוק, נראה רק כדי להשתעשע בדברי תורה, דהקצוה"ח הביא ראי' נגד הרמ"א מדברי המהרי"ק שורש קפ"א (ט"ס מש"כ בספר קמ"א) ממעשה בג' רופאים שנשתתפו לזמן ידוע ונהגו בשותפות זמן ידוע ושוב אחד מהם לקח לעצמו לצד והרס מצב השותפות ובתוך טענותיו טען הפורש כי יסוד החתימה לאהבת שלום והשלום לא היה מתמיד וכתב עליו המהרי"ק הבל יפצה פיו וכו' ואפילו לא היה נזכר שם אלא אהבת שלום הרי לא נכתב בלשון תנאי והרי שנינו בגיטין פ' השולח (דף מ"ה) המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר וכו' ואפי' אמר משום רע מוציא לא יכול לקלקל לה ולא הוי אלא לע"ז בעלמא דהא לא אמר ע"מ אע"ג דבכמה דוכתין מהני גלוי דעת הכא ליכא למימר הכי מדבעיא ר"מ תנאי כפול לכך נראה דלא חיישינן אלא ללע"ז בעלמא וכו' ועוד דאפי' חשבינן ליה כמו תנאי הא לא כפליה לתנאיה וקיי"ל כר"מ דבעי תנאי כפול ואפילו למ"ד דבממון לא בעי ר"מ ת"כ וכו' ע"ש. ומינה דן הקצוה"ח נגד רבינו הרמ"א ז"ל דהכ"נ בעינן תנאי כפול:

והא ראי' מדברי המהרי"ק לפענ"ד אין סתירה לרבינו הרמ"א ז"ל ולא מיבעיא למ"ד דבדיני ממונות לא בעינן תנאי כפול עיין קידושין מ"ט ע"ב בתוס' שם דברים שבלב, וכמ"ש שם המהרי"ק א"כ אנן בדיני ממונות קיימינן, אבל האמת דנידון דידן אינו מדין תנאי שהתנה דליבעיא תנאי כפול אלא הוא או מדין אומדנא או מדין טעות, או מדין דבעה"מ ביצה דף כ' ע"א בההוא גברא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי אמר רב פפא ארבע מאה שקיל וברתיה אי בעי נתיב וכו' אבל אי אמר לנסיב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא לא שקיל, וכתב בעה"מ ז"ל דמ"ש ופי' דשאני היכא דהוציא התנאי בשפתיו ממי שלא הוציאו בשפתיו וגלה בדעתו שזה שגלה בדעתו יש לומר אם היה מוציאו בפיו הי' מוציאו כהלכה וזה הוציאו בשפתיו ולא הוציאו כהלכה כמו שאנו למדין מתנאי בגוב"ר אין תנאו כלום והמעשה מקוים והתנאי בטל ע"ש ובהשגות הראב"ד עתה אגלה לך הסוד הנעלם מבני אדם ועיין מלחמות:

וקצת הבאתי ראי' לבעה"מ מגמ' ב"מ (י' ע"א) ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיר בה זה שהחזיק בה זכה בה ובגמ' פריך דנקנו ליה ארבע אמות דידיה ומשני כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דנקני בארבע אמות לא ניחא ליה דניקני ועיין רש"י שם ור"ן נדרים ל"ד ע"ב אמר רבא. ועיין ח' הרשב"א קידושין מ"ט י"א דגילוי דעת עדיף מתנאי מפורש שאינו כפול, דכיון דפי' תנאו ולא כפלו גלי אדעתי' דלא מקפיד אקיום התנאי ע"ש. ומבואר דהיכי דאינו נכנס בדיני תנאי אומדנא דמוכח סגי:

והנה בגמ' קידושין דף נ' ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לא"י סליק ולא איתדר ליה וכו' ועוד ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לא"י לסוף לא סליק ואיכא ל"ק ול"ב וקאמר מאי בינייהו דאיתיליד אונסא באורחא, והרמב"ם פי"א מהל' מכירה ה"ח כתב מי שמכר חצירו או שדהו ופי' בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטים בדמי חצירו הרי זה כמוכר על תנאי לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר וכו' הרי זה מחזיר אותן הדמים ותחזור לו הקרקע ועיין ה"ה והכ"מ שם שהוא מגמ' קידושין הנ"ל ועיין טוח"מ סי' ר"ז ס"ג:

ובתשובה נסתפקתי לפ"מ דתנן (כתובות קי"א ע"ב) הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין וכו' ובגמ' ת"ר הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה, ומעתה יש לספק במי שגירש אשתו בע"כ שרצה לעלות לארץ ישראל והיא לא רצתה או להיפוך ולאחר שנתגרשו נתבטל הדבר וא"א לעלות אי אמרינן דהגט בטל למפרע כמו המקח שבטל כיון דנתן הגט אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סלקא ליה הוי אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא גירש או אמרינן כיון שלא הי' תנאי כפול אינו בטל ולפום ריהטא צ"ל דכיון אם מכר אדעתא למיסק מהני כאילו התנה בפירוש לענין לבטל המכר דכה"ג לא בעינן תנאי כפול:

הקודם  הבא 

מצוה יומית <> Daily Mitzvah      כתבו אלינו <> Contact Us      שאלות שכיחות <> FAQ  
Disclaimer & CopyrightIn conjunction with
   Another site by e-Notations